להתחבא מול כולם

כבר חצי שנה שאיימי מחכה שיחגגו לה יום הולדת בגן.

וכל פעם שהיה יום הולדת למישהו אחר מאיתנו – עלמה, אורי ואחרי זה לי ואז גם לדריה,

כל פעם היא קפצה בבוקר, ושאלה – היום זה היום הולדת שלי? היום זה אני?

"לא מתוקה" הינו עונים לה, "היום זה של עלמה", או אורי או אבא או אמא.

וזה עוד כלום מול כל הימי הולדת שקורים בגן, לפחות פעם בשבוע שבועיים היא חוזרת הביתה אחרי יום שהייתה בו יום הולדת לילד אחר: "מתי שלי?  מתי כבר היום הולדת שלי? מתי כבר תורי יגיע"?

והיא יודעת בדיוק מה היא רוצה ביום הולדת שלה בגן, איזה עוגה, ואיזה שירים שישירו לה, ועל איזה כיסא היא תשב, ואיזה זר פורח יהיה לה על הראש, וכמה פעמיים ירימו אותה, והברכות שכולם יברכו אותה ,ואיך היא תרקוד, ואיך כולם יסתכלו רק עליה.

והיא מחכה ליום הזה כבר ימים. שבועות. חודשים.

מחכה לרגע הזה שהיא, כן היא, תהיה במרכז העניינים, עטופה באהבה.

ובכל פעם שהיא שאלה מתי, מתי כבר היום הזה יגיע, דריה הייתה עונה לה בחודש יוני,

ו"יוני כבר?" היא הייתה שואלת, "לא, עכשיו רק ספטמבר" ואז אוקטובר, וכך חלפו להם החודשים.

והבוקר בשעה טובה, אחרי שיום ההולדת שלה חל כבר לפני יומיים (עם עוגה ובלונים), היום חגגנו לאיימי יום הולדת בגן.

כל הבוקר היא התרגשה, וחיכתה לרגע המיוחד,

וכשהגענו לגן היה כיסא מקושט, הבאנו איתנו עוגת שוקולד עם סוכריות, וכל הילדים ישבו במעגל,

איך שאיימי נכנסה הם שרו לה שירים, וביקשו ממנה לשבת במקום המיוחד שלה, המקום שאליו כל העיניים נשואות, נשואות לילדת יום ההולדת.

אבל איימי שכל כך חיכתה לרגע הזה, לרגע של להיות במרכז העניינים, לרגע שבו כל תשומת הלב תופנה אליה,

במקום להתבלט ולחגוג את זה – קרה בדיוק ההפך.

היא התחבאה.

היא התביישה, שמה את הראש שלה בין הרגליים של דריה ולא הראתה את פניה.

והאמת היא שזה לא הפתיע אותי בכלל, כי זה ישר הזכיר לי אותי ואת הקונפליקט שיש בתוכי –

זה שמצד אחד רוצה להיות במרכז העניינים, וזה שמתבייש להיראות ורוצה להיעלם.

והאמת היא שהקונפליקט הזה זה משהו שאני פוגש לא רק אצלי, אלא גם אצל המון מהלקוחות שלי – שרוצים לשווק את העסק שלהם –

הקונפליקט בין הרצון להיראות לבין הרצון להסתתר.

בין הרצון לצאת החוצה, להגיד את מה שיש להם, למכור, להיות במקום שיש להם מלא לקוחות,

לבין המקום שרק רוצה לשכב במיטה מתחת לשמיכה, להתחבא מעולם, ופשוט לא לעשות כלום.

אז התיישבנו כולנו לידה, דריה ועלמה ואורי ואני,

וכולנו עטפנו אותה מכל הצדדים, חיבקנו ונישקנו אותה, ונתנו לה להרגיש שזה הכי בסדר להיות מבויישת ככה מול כולם, ואפילו לשים את הראש בתוך השמלה של אמא.

לא אמרנו לה: " קדימה !"

או

"מה את מתביישת זה היום הולדת שלך!"

או

"יאללה ממי בואי תנסי לרקוד, לא חבל?"

רק אהבה נתנו לה, רק קבלה למקום הזה, שבדיוק עכשיו צריך להתחבא מול כולם.

ובאמת אחרי כמה דקות של ביטחון מלא, ואהבה במקום המבוייש הזה, המקום הזה שרוצה להיעלם מכולם,

היא פתאום יכלה לחזור:

להיראות, לרקוד, ולשמוח ולשיר את השיר שהיא מתאמנת עליו כבר שנה: "היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לאיימי".

כי לפעמיים רק להיות איתנו במקום הזה, להרשות לעצמנו בדרך גם להתחבא, גם להיעלם, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים בשביל לחזור ולזרוח, לחזור ולשיר את השיר שלנו במלוא הגרון.