לפני כמה זמן, אורי קיבל מחבר טוב שלי פלייסטיישן 3, אני קניתי לו איזה כמה משחקים שהוא רצה, ומאז הכל טוב.
הוא כמובן ניסה לשכנע אותי כמה פעמים לשחק איתו, אבל הצלחתי להתחמק מזה.
כי בדרך כלל, אני ממש אוהב לעשות דברים עם אורי, ויש לנו מלא תחומי עניין משותפים, אבל משחקי מחשב זה הכי לא אני, וזה אף פעם לא היה אני: אין לי את היכולת הזו, לשלב בין עין ליד, או לפחות זה מה שאני חושב על עצמי, ולכן זו גזרה שאנחנו לא שותפים בה בכלל.
רק שהשבוע אורי ביקש עוד שלט, בשביל שאם יבוא חבר לשחק איתו יהיה לו 2 שלטים והם יוכלו לשחק ביחד ולא רק בתורות.
ומאז שה – 2 שלטים בבית, הלחץ עליי, לשחק איתו, הוא ממש מסיבי.
אין רגע שאני יכול לעבור בסלון בלי שהשאלה מופנית אליי: "אבא, אתה רוצה לשחק איתי?"
"לא עכשיו ממי אני עושה…….."
"ועכשיו?"
"עדיין"
"ועכשיו?"
ככה איזה 3 ימים
עד שביום שישי בערב, דריה הלכה לישון מוקדם עם איימי, עלמה הייתה אצל סבתא וסבא, ונשארנו רק אני, אורי, הפלייסטיישן ו- 2 שלטים בסלון.
"נשחק?", הוא שאל והביט בי במבט שברור לו שהרגע הוא עשה לי שח מט, ואין לי שום מקום לברוח אליו
"בסדר נשחק" נכנעתי, ורגע אחרי זה כבר היה לי שלט בידיים
"טוב אבא זה מאוד פשוט:
איקס זה למסור
עגול זה לבעוט
מרובע זה לחטוף
ועם הג'ויסטיק אני מכוון וזז".
והמשחק התחיל:
אורי רץ בועט מוסר מבקיע גול, ועוד גול ועוד גול
ואני בנתייים אפילו לחטוף את הכדור אני לא מצליח
ואני סובל, ואני רק מצליח לרוץ ועד שאני מגיע לשחקן אני לא מצליח לחטוף, ובמקום זה אני בועט או מוסר כדור שאין לי
ואני רק מתפלל שזה ייגמר, ודי כבר, ואני סובל, וזה פתאום משעמם, וטיפשי, ולא אני, ואז זה עובר ל"אני לא מספיק טוב", וידעתי שאני לא טוב בדברים האלו, וזה ה"עין יד" שבעייתי אצלי, והדיבור הפנימי ממשיך ולא מרפה…
עד שאורי עוצר את המשחק פתאום, מסתכל עלי בפנים, ישר ככה לתוך העיניים ושואל אותי
"אתה סובל?"
ואני שומע ושואל את עצמי אני סובל? ממה בעצם אני סובל?
ואורי ממשיך,
"נראה לי שאני צריך ללמד אותך איך משחקים קודם"
ואני עוצר שנייה,
ומבין-
אני סובל כי אני מצפה מעצמי להיות טוב על הההתחלה,
אני סובל כי אני חושב שאני חייב להיות אחד שיודע, אחד שמנצח,
אני סובל כי אני לא מרשה לעצמי להיות במקום של התלמיד, שלומד,
להיות בתהליך.
ולמי יותר טוב לתת את התפקיד הזה עכשיו, של ללמד אותי, אם לא לבן היקר שלי, לאורי שלי?
אז "כן אורי" אני אומר "אני צריך שתלמד אותי, אני צריך שתראה לי איך",
ואחרי שהסכמתי להבין למה סבלתי,
ולהסכים להיות במקום הלומד,
עברתי תכנית אימונים עד 12 בלילה,
הייתי התלמיד שלא משחק טוב, שלא יודע, שגרוע, שמסכים ללמוד,
ועכשיו אחרי שלמדתי אצל הטוב ביותר,
אני כבר לא סובל.
להיפך.
כי הרבה פעמים כנות בשבילי זה להסכים להיות בדיוק איפה שאני, בלי להשוות את עצמי לשום דבר אחר, לשום מקום אחר, פשוט להיות
אז מי בא איתי תחרות פיפא