אמא שלי היא אמא מאד מפנקת.
בכל פעם שהיא באה אליי היא מביאה לי מתנה קטנה,
כשאני בא להתארח אצלה, היא תמיד זוכרת מה אני אוהב לאכול, כולל אם אני בדיוק עכשיו צמחוני / טבעוני / אוכל רק רואו,
תמיד היא זוכרת את כל מה שאני מספר לה, ומקפידה לשאול מה נגמר ומה היה.
—
וביום שישי בערב, התארחנו אצל ההורים שלי לארוחת ערב,
ואחרי האוכל יצאתי עם שייקה – בעלה של אחותי ואחד החברים הכי טובים שלי – לעשות סיבוב זריקת זבל, ולדבר קצת על עניינים שאי אפשר לדבר ליד כולם.
וכשחזרנו נכנסנו ביחד לבית, וישר כשסגרנו את הדלת אמא שלי קפצה על שי ושאלה אותו אם הוא רוצה שהיא תכין לו תה?
הוא כמובן הסכים בחיוך, וכשהיא הגישה לו את התה, היא שאלה אם הוא רוצה גם חתיכה מהעוגה שהוא אוהב, עם הדובדבנים?
ואני ישבתי לידו וחיכיתי שהיא תשאל אותי אם גם אני רוצה תה,
ותגיד שיש את העוגה שאני אוהב,
אבל היא לא.
וגם כשקמתי להכין תה לעצמי, היא לא אמרה לי כלום.
–
וכשחזרתי לשבת עם התה שלי בסלון, ככה עם כולם,
פתאום לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר, חוץ מזה שאמא שלי עשתה עכשיו תה לחתן שלה ולא לי.
וישר התפצלתי בתוכי לכמה קולות:
קול אחד שחזר על זה שוב ושוב, כמו מנטרה, על שעשו תה לשי ולא לי, מה שאומר שפחות אוהבים אותי, ולמה פחות אוהבים אותי בעצם.
וקול שני שהסביר שזה בסדר, הוא אורח, זה לא הבית שלו, זה כן הבית שלי, ואמא שלי יודעת שאני יכול להכין תודה לאל, תה לעצמי.
וקול שלישי שאמר שאני ילדותי ותינוקי, ושאיך בכלל יש לי מחשבות כאלו, ועוד על הגיס שלי? שהוא אחד החברים הכי טובים שלי? ושאמא שלי תמיד מפנקת אותי ומה אני מתלונן.
–
וכל המחשבות האלו רצות בי תוך כדי שאני יושב בסלון, והילדים סביבי, וכולם מדברים איתי ושואלים אותי שאלות, ואני עונה לכולם כרגיל, כאילו כלום לא קרה,
אבל בפנים הכל גועש.
ואני מנסה – את כל השיטות ניסיתי: גישה חיובית, לתת מקום לכאב, להיות בכנות עם מה שאני מרגיש, אבל כלום לא עוזר, המיינד לא מוותר, והסיפור הזה לא מניח לי.
וככה זה המשיך עד שהלכתי לישון, הסיפור הזה בתוך הראש שלי,
אבל רגע לפני שנכנסתי, לחדר שהיה שלי כשהייתי ילד, רק שהפעם אני ישן בו עם אשתי,
אמא שלי קראה לי רגע לחדר שלהם.
נכנסתי אליה, היא כבר הייתה במיטה, ואמרה לי: "רועי שלי, לא החלפנו מילה הערב, הכל בסדר?",
"כן" עניתי לה, "הכל בסדר אמא",
"בטוח?" היא לא ויתרה, "אתה נראה לי קצת עצוב",
"לא אמא, אני בסדר" אמרתי שוב,
ואז סיימה: "טוב, אז רק רציתי להגיד לך שאני הכי אוהבת אותך בעולם".
–
ותוך שנייה, רק מלשמוע את המילים האלו, כל הסיפור שהיה לי בראש נעלם, כל הסרט נגמר.
היא אוהבת אותי.
אז כן, אני בן 37, אבא לשלושה ילדים, ואני עדיין זקוק לשמוע מאמא שלי שהיא אוהבת אותי.
כנות- אפשר לא להתביש לבקש אהבה
יום אהבה שמח.