מאז ומעולם אהבתי להיות בבית, יותר מבכל מקום אחר.
אני ממש זוכר את עצמי כילד, משחק שעות בחדר עם כל מיני דמויות, בונה פאזלים, רואה טלביזיה,
מעביר ימים שלמים בבית, בלי לצאת החוצה.
ותמיד הרגשתי איפשהוא, שהאהבה שלי לבית, גורמת לי לפספס את החיים "האמיתיים" שקורים בחוץ.
שאני גם מפסיד מזה משהו.
והבן שלי, אורי, הוא קצת דומה לי בזה,
אז תמיד כשאני קולט אותו מבלה ככה כמה שעות ברציפות בבית,
ללא תנועה החוצה,
אני מתחיל "להציק לו".
מנסה לשכנע אותו לצאת קצת, ואולי אפילו מכריח אותו, לפעמים.
ואחת הסיבות העיקריות שאורי מאד אוהב לנסוע לסבא וסבתא, מ- 2 הצדדים,
זו בדיוק הביתיות הזו.
העובדה שכולם עוזבים אותו שם בשקט, נותנים לו לשחק שעות עם עצמו,
ולא אומרים לו מה לעשות או מתי.
ובשבוע שעבר,
ביום הראשון של חול המועד פסח,
היינו אמורים לצאת, רק ההורים והילדים הגדולים, להופעה של חנן בן ארי ("החיים שלנו תותים").
עכשיו חשוב להבין, שזה דיסק שדריה קיבלה במתנה מהאמרגן של חנן,
ומאז אנחנו שומעים אותו ביחד כולנו, בכל נסיעה, יודעים את כל השירים, ואת כל המילים, בע"פ.
וכשדריה אמרה בזמנו שאולי נלך מתישהו להופעה של חנן, כולנו קפצנו מהתרגשות,
ועוד יותר שמחנו לגלות שהיא כבר הזמינה כרטיסים, וארגנה לקטנה בייביסיטר.
רק שאיכשהו יצא שיום קודם, ביום שבת, ההורים שלי היו במקרה קרובים אלינו,
וביקשו לממש הבטחה ישנה: לקחת אליהם את אורי לכמה ימים.
אורי ישר קפץ ואמר שברור שהוא בא איתם,
וגם אנחנו הסכמנו,
אבל אז פתאום נזכרנו, שמחר יש את ההופעה של חנן!
"אורי״ אמרתי לו, ״איזה גנובים אנחנו, מחר ההופעה!"
אבל להפתעתי הוא השיב לי: "לא אכפת לי".
"רגע", אמרה לו דריה, "קניתי לך כרטיס, זוכר? אם תיסע עכשיו לסבתא, לא תוכל להיות איתנו בהופעה".
"אני מבין" הוא חידד, "אבל לא אכפת לי, אני לא בא".
"מה לא בא?" נדהמתי אני, "אנחנו מכירים את כל המילים, נשיר ביחד, נרקוד. סבא וסבתא יחכו כמה ימים, לא נורא",
"לא לא לא – אני נוסע לסבא וסבתא – לא אכפת לי מהחנן בן ארי הזה בכלל, בא לי להיות אצל סבתא בבית וזהו", הוא התעקש.
"אבל בשביל מה? בשביל מה?" התעקשתי אני, "בשביל לראות שם כל היום טלביזיה? להיות נעול בחדר?"
"כן, כי זה מה שאני באמת אוהב! ולא הופעות מטופשות!" הוא צעק עליי,
ואני בתגובה עניתי:
"אורי, חלאס, אתה לא נוסע, אתה בא איתנו להופעה, וזהו".
"אתה לא יכול להכריח אותי לבוא להופעה!" הוא צעק בתסכול,
"נחיה ונראה", הודעתי לו בפסקנות,
ואז הוא כבר איים: "אם אני לא אסע לסבתא אני פשוט לא אצא יותר מהבית בחיים, שתדע!"
"כן? עד כדי כך אתה שונא לצאת מהבית?" הטחתי בו, "תתבגר כבר, החיים זה לא רק לגו ומחשב!".
מהעיניים שלי יצאו כבר גיצים,
ואז אורי ענה לי: "אתה דביל ואני שונא אותך!".
"שונא אותך" "שונא אותך" "שונא אותך",
מילותיו הדהדו באוזניי.
הוא מעולם לא אמר לי אותן בעבר.
עזבתי את המטבח ועליתי לקומה למעלה, כשאת העיניים שלי מציפות דמעות.
הגוף שלי בער.
רגשות מכל הסוגים הציפו אותי.
שונא אותי?
מהיום שהוא נולד אני רק מנסה שיהיה לו טוב,
ועכשיו הוא שונא אותי?
על מה בכלל אני רב איתו? שאלתי את עצמי,
זו התחלת ההתבגרות שלו? זה רק הולך להחמיר?
אין, אני חייב לשים לו גבולות,
חשבתי,
אבל רגע, זה יכול להרוס לנו את הקשר,
הלחצתי את עצמי,
אני הרי רק דואג לו,
מפחד שהוא לא יסתגר בבית,
רוצה שיחיה את החיים בחוץ,
אני רק רוצה בטובתו!
שלא יצטער בעתיד שהוא לא חווה מספיק חוויות,
שלא ירגיש שהוא בזבז את הילדות שלו,
שלא יהיה מבוגר כזה שכל הזמן רוצה להיות בבית.
שלא יהיה אני.
אני דואג שהוא יהיה אני! פתאום הבנתי.
"אני דואג שהוא יהיה אני", אמרתי הפעם בקול,
והבטתי בבבואתי שבמראה.
אני באשכרה רב היום, עם הבן האהוב שלי,
מתוך פחד שהוא יהיה אני, בעתיד.
עד כדי כך אני לא מצליח להשלים עם מי שאני?
לא סתם הוא צעק לי "אני שונא אותך",
הוא צעק לי את זה,
כי באותו רגע אני שנאתי את עצמי.
אני שנאתי את הרצון הזה,
שיש בו,
שיש בי,
להיות אדם ביתי.
ואחרי כמה דקות הוא נכנס לחדר שלי,
אורי שלי עם הפרצוף המתוק שלו.
"אבא, אני לא באמת שונא אותך", אמר.
"אני יודע", עניתי, "זה אני ששנאתי את עצמי, אני ששנאתי משהו בי, ואתה היית מספיק פיקח לראות את זה.
גם אני אוהב להיות בבית,
גם אני עדיין אוהב לשבת בחדר שלי ולשחק,
לכתוב, לראות סדרות…".
"רגע אבא, אז גם אתה לא רוצה ללכת להופעה!?" הוא שאל,
ואני, בזמן שאני מחבק ומנשק אותו, השבתי:
"בכנות, מאז שאיימי נולדה, עוד לא היה לנו ערב כזה של ארבעתנו, רק אנחנו הגדולים, דאבל דייט,
וממש התרגשתי מזה שזה ייצא ככה, ממש חיכיתי לזה".
"אז למה לא אמרת את זה ככה?" הוא שאל, "אם הייתי יודע את זה, בכלל לא הייתי מתווכח! התווכחתי כי הרגשתי שאתה חושב שאתה יודע יותר טוב ממני, מה טוב בשבילי.
אם רק היית אומר שאתה רוצה ללכת, כי בא לך, אז ישר הייתי מבטל את סבא וסבתא בשביל זה".
ואז הוסיף וצחק: "אני אוהב שלאבא שלי טוב!".
כנות – קבלה מדור לדור
בתמונה: ערב בלתי נשכח. מזל שהוא הסכים לבוא איתנו.