לפני כ- 6 שנים, כמה שבועות אחרי שעברנו מרמת גן לפרדס חנה, כשאני עוד המשכתי לעבוד כל יום בווינט,
ואחרי יום לא מוצלח בעבודה,
דריה הגיעה לאסוף אותי מהרכבת של בנימינה,קבענו לאכול ארוחת ערב בבית קפה היחד שהכרנו במדרחוב של זכרון.
היה לנו רק אוטו אחד, ודריה הגיעה עם עלמה ואורי.
באותו ערב הרכבת איחרה ב 40 דקות, ועצרה רק בבנימינה.
אלו היו ימים ממש קשים בשבילי:
מעבר דירה, היעדר קרקע מוכרת מתחת לרגליים, הסתגלות למקום מגורים חדש ושונה לחלוטין, הנסיעות ברכבת, העוד שלוש שעות שנוספו לי כל יום מחוץ לשעות העבודה.
ואני זוכר שבאותו ערב חזרתי בשיא הייאוש:
ייאוש לא של יום אחד, ייאוש של תקופה.
ודריה – היא לא קיבלה את פניי עם חיוך מאוזן לאוזן.
גם לה היה קשה באותם ימים.
גם היא הסתגלה למציאות חדשה.
אקלמה ילדים במוסדות חינוך חדשים,
במקום ללכת לעבודה כמו תמיד, פתחה משרד עצמאי,
וחיכתה לי בכל ערב עם ילדים עייפים באוטו בתחנת הרכבת.
אבל זה שגם לדריה לא היה טוב,
לא הוציא ממני רגשי חמלה,
או הסכמה להיות ביחד בקושי ובכאב.
להיפך, זה הוציא ממני כעס עליה,
על זה שהיא כל היום בבית החדש, בזמן שאני מתרוצץ בין ערים,
וממנה יצא עליי כעס, על זה שיש לי סוג של שגרה בזמן שהיא איבדה כל קשר למציאות שהייתה לה.
ומפה לשם מצאנו את עצמנו פורקים את הכאב שלנו, את הפחד שלנו, את התסכול שלנו,
את החרדות שלנו, את החוסר ודאות שלנו, אחד על השני,
בדרך הכי קלה וזמינה שהכרנו : ריב.
אני חושב שזאת הייתה אחד המריבות הגדולות שהיו לנו.
זה התחיל באוטו, המשיך בדרך לבית קפה, ואפילו שם בבית הקפה
יורדים אחד על השני, מקניטים, מכניסים אחד לשני מתחת לחגורה, טונים לא נעימים.
זה היה מהמצבים האלו, שכל כך הרבה כאב נמצא שם, שאפילו לא שמתי לב שעלמה ואורי נמצאים שם איתנו.
ואחרי כמה דקות ארוכות ולא נעימות, שנראו כמו נצח, פשוט השתתקנו.
ואז כשנכנסנו לאוטו התחלנו שוב לריב, הטונים עלו, והיה מאד לא נעים.
והאמת שלא זכרתי את הריב הזה,
עד לפני כמה ימים, כשלקחתי יום חופש עם עלמה (12) בתי בכורתי,
והלכנו לטייל לנו במדרחוב של זיכרון.
חיפשנו בית קפה נחמד לשבת בו, ובדרך כשאנחנו מחפשים, הגענו לבית קפה נחמד בפינה: "אתה זוכר?" היא אמרה לי, "לא" השבתי.
"נו, זה המקום הזה שרבתם בו".
ותוך שנייה כל הסצינה ואיתה רגשות האשם החלו להתרוצץ לי בראש.
"נו, אז בואי נשב פה", הצעתי "נעשה חוויה מתקנת" חייכתי,
היא חשבה שניה, וחייכה בחזרה: "פחות בא לי, בוא נשב שם".
אז ישבנו במקום אחר, ואכלנו ושתינו,
ומאותו רגע רק השתדלתי לרצות אותה:
להזמין לה כל מה שהיא רוצה בתפריט, להיות קשוב בשבילה ב 100 אחוז, לשים את הטלפון בצד, לתת לה את התחושה שהעבר לא חשוב, כל עוד טוב ויפה בהווה.
"אבא, באמת שכחת את זה?" היא שאלה פתאום, תוך כדי שאנחנו אוכלים, כאילו לא מוכנה לתת לי למחוק לה את הזיכרונות.
"אני לא שוכחת שום דבר", הוסיפה, "אני זוכרת הכל" .
והמשפט הזה עוד יותר הלחיץ אותי, לא רק את החוויה הזו עכשיו אני צריך לתקן,
לא רק אותה אני צריך למחוק.
כמה עוד זיכרונות כאלו יש לה?
כמה דברים שאני לא זוכר?
כמה פעמים שהיא נפגעה ממני?
איך אני חוזר עכשיו לעבר ומצליח לשנות את כל הזיכרונות הלא נעימים שקרו לה?
איך אני מייצר לה עכשיו ההווה מושלם.
אז המשכנו לשבת, ודיברנו על עוד מלא נושאים אחרים, אבל למרות שהיה לנו ממש כיף והנושא לא עלה יותר, עצב מילא אותי.
בערב כשדריה חזרה מעבודה, ולא יכולתי לשתף אותה בזה.
פחדתי שרק הדיבור על מה שהיה אז, בערב ההוא, ועל זה שעלמה עדיין נושאת פגיעות מזה,
יכול לגרום לנו לריב שוב.
אז שתקתי.
הרגשתי איך אני מחזיר לאט לאט את הזיכרון הזה בחזרה למגירת הזיכרונות שלא זוכרים.
הלכתי לישון קצת עצוב, והייתי עצוב גם שהתעוררתי,
וזה מצחיק, כי לא זכרתי למה אני עצוב בבוקר, ממש הצלחתי להדחיק שוב את הזיכרון הזה,
ורק בצהריים כשחבר בא לאכול איתי, ושאל למה אני עצוב, לקח לי כמה דקות שוב להבין:
זה בגלל שנזכרתי בריב הזה.
אז עשיתי את מה שאני תמיד עושה, כשעצב על מי שאני ממלא אותי, אני כותב על זה, הכתיבה משחררת אותי, ונותנת לי להסתכל על זה בעיניים חדשות.
ובערב אחרי שסיימתי, שלחתי את זה לדריה לקרוא.
לפעמים יותר קל לי לשלוח משהו כתוב מלדבר עליו.
"זה ממש לא מה שהיה", היא אמרה מייד כשסיימה לקרוא.
גם היא זוכרת כל דקה בערב הזה! קלטתי.
ויותר מכך, גם היא ממש רוצה לדבר על זה איתי.
ואז – הבנתי:
הדרך שלי, היא למחוק מהראש זכרונות לא נעימים, להשקיע רק בהווה.
אבל דריה ועלמה לא נוהגות כך.
הן דווקא בוחרות לזכור את מה שלא עשה להם נעים.
ואפילו צריכות לדבר על זה.
זה מה שעובד להן.
אז הסכמתי לרגע לנסות את השיטה שלהן,
ודריה ואני דיברנו על מה שהיה,
ואז עלמה חזרה מחברים, וישבה איתנו בסלון,
והן ישבו שם ביחד והזכירו לי הכול, את כל מה שקרה, מה אני אמרתי ומה דריה אמרה,
ואיך חזרנו הביתה שותקים, ונכנסנו כועסים,
עלמה סיפרה מה היא הרגישה, ומה אורי אמר לה,
ומשם זה הגיע לשיחה, ממש כאילו היינו שם שוב,
רק הפעם ממקום חדש.
ממקום של שש שנים אחרי.
כבר בבית הקפה עלמה רצתה לדבר איתי, להיזכר איתי, להרגיש איתי, אבל אני לא אפשרתי לה.
"אבא, אתה יודע", היא אמרה לי כאילו היא שוב קוראת את המחשבות שלי, "יש לי כל כך הרבה זיכרונות נעימים ממך ומאמא, כל כך הרבה חוויות טובות, אני פשוט יודעת שבשביל לזכור את החוויות הטובות, צריך לזכור גם את החוויות הפחות נעימות. לזכור זה לזכור".
אחרי שהיא נרדמה אני ודריה עוד דיברנו רבות.
וגם ביום למחרת, הזיכרון של הריב הזה העלה עוד הרבה זיכרונות ורגשות שלא דיברנו עליהם:
על המעבר שלנו לפרדס חנה, על מי שהיינו, על מי שאנחנו עכשיו,
זה לא היה רק נעים, אבל זה היה מאוד מרפא,
כאילו מישהו נכנס לתוך מערכת היחסים שלנו ושלח אור חדש על פצעים ישנים.
את העבר אי אפשר לשנות,
אבל למדתי דרך חדשה:
שלמרות שכואב וקשה לי להיזכר, למרות שזו לא הדרך שלי, יש בה ריפוי עבורי -ריפוי של להיזכר ביחד, לדבר על הדברים הכואבים שהיו בעבר, לשפוך אור חדש, להיות שם מחדש.
כנות – צורות מחשבה שונות