לפני כמה שנים טובות, הלכתי ליום הולדת של חבר שלי.
וכשהגעתי ליום הולדת, גיליתי את החבר יושב על כיסא, כשכולם יושבים סביבו על הרצפה.
הם פשוט ישבו שם על הרצפה, כל המוזמנים שלו, כשהוא היחיד שיושב על כסא, מדבר את המחשבות שלו, שר שירים שלו, וכולם יושבים שם ומקשיבים לו.
ובכנות, תוך כדי שאני יושב שם ומקשיב לו, הגוף שלי התמלא בכעס נוקב: למה מי הוא חושב את עצמו? חשבתי. יושב לו כך על כיסא, כשכולם פה יושבים למרגלותיו, הוא חושב שהוא מעניין, שהשירים שלו מעניינים, שהוא הכי חשוב, שהוא הכי חכם?
וככל שהמחשבות האלו ניקרו בראשי, הרגשתי שאני ממש שונא אותו.
ולמחרת, כשהוא התקשר אליי לשאול איך היה, והאם נהניתי, התחלתי להתפתל.
ואחרי ששתקתי וגמגמתי ואמרתי כל מיני משפטים שלא באמת אפשר היה להבין מהם משהו, הוא פשוט אמר: "נו! דבר כבר, מה יש?".
ואז שפכתי עליו הכל:
את זה שהיה לי ממש קשה שהוא חושב שהוא חשוב, ושכולם צריכים להיות סביבו, ולהקשיב לו.
ואחרי שסיימתי, והוא הקשיב, הוא אמר לי בפשטות: "אתה יודע רועי, גם אתה יכול לעשות את זה. וכשאתה תעשה את זה, אני אגיע לשמוע אותך. זה שאני היום יושב במרכז, לא אומר שכל אחד מהאנשים שבאו לשמוע אותי לא יכולים לשבת במרכז, ביום אחר. ובאותו יום אני אגיע לשמוע אותם. לכל אחד יש את הזכות לשבת במרכז".
הזמן עבר, והנה מצאתי את עצמי לא מעט, במהלך השנים האחרונות, יושב בתוך קהל, כשאנשים אחרים יושבים במרכז מולי, וגם יושב במרכז, כשאנשים שהגיעו לשמוע אותי יושבים סביבי.
ובשבוע שעבר, עלמה בתי הגדולה שאלה אותי, אם אני רוצה להצטרף לשידור שלה: "מה זה שידור?" שאלתי, והיא הסבירה: "זה כשיש קבוצה של חברים שלי, אנשים שרוצים לעקוב אחרי, שאני שולחת להם בווטסאפ כל מיני הודעות ותמונות שלי".
"באמת?" שאלתי, "כן אבא" היא אמרה, "לכל ילדה היום יש קהילה של חברות שעוקבות אחריה, פעם אני זו ששולחת לכולם מה אני עושה, ושנייה אחרי זה אני מקבלת בשידור של מי שאני עוקבת אחריה, מה היא עושה".
ואז צחקה: "היום כולם מפורסמים".
וזה נכון. עידן חדש הגיע.
כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להיות במרכז, להשמיע את קולם, ליצור קהילה סביבם.
כנות – פעם אתה הקהל, פעם אתה המנחה.