כנות – מקום לכל הרגשות

מאוחרי הקלעים של להיות אני

לפני שבועיים הודעתי שאני פותח קבוצה ללימודי כנות בתל אביב, ובתוך כמה שעות הקבוצה הייתה מלאה.
הכנתי רשימה מסודרת באקסל (מה שלא אופייני לי) עם כל האנשים שכתבו לי במייל שהם רוצים לבוא,
לכל מייל עניתי בצורה מסודרת (מה שלא אופייני לי): "תודה שנרשמת ואם מאיזושהי סיבה לא מתאפשר להגיע נא להודיע, מספר המקומות מוגבל".
ולא היה יום שלא חשבתי על המפגש הקרב ובא.
כל יום בדקתי את המייל שלי, האם מישהו מהנרשמים ביטל, האם מישהו לא יכול להגיע,
אבל חוץ ממייל אחד, שביטל, ומייל שהגיע ישר אחריו של מישהו שרוצה להצטרף, לא היה שום שינוי דרמטי.

ויום לפני המפגש שלחתי מייל מסודר שמחר מתחילים (מה שלא אופייני לי), ושוב ביקשתי ממי שלא יכול להגיע שיודיע.
ובאמת, בתוך חמש דקות, היו לי בתיבת הדואר 3 מיילים שונים, מאנשים שהסבירו לי בכנות, למה הם לא יכולים להגיע מחר למפגש.

וידעתי שהם אלו שכותבים לי שהם לא יגיעו, אבל בטח יש עוד כמה שפשוט לא יגיעו בלי להודיע,
ומה אני אעשה אם הקבוצה פתאום תהיה כמעט ריקה?
ומה יחשבו עליי האנשים שכן יבואו?
הרי זה נראה שהצלחתי למלא קבוצה, והנה במציאות הם יפגשו בסוף אדם מפוחד שכמעט אף אחד לא בא אליו, וכל התדמית שלי תתנפץ.
חרדה החלה למלא את גופי, את ראשי ואת מחשבותיי,
והקול שבראשי קרא לי: "אתה לא מוצלח", ו- "אתה חסר ערך".
"מי בכלל ירצה לבוא לשמוע אותך?" הוא המשיך, "מה בכלל יש לך להגיד?",
ורגע לפני שהוא ממשיך להעליב אותי כך, הרגשתי שאני חייב להיות אקטיבי ולא לתת לו להשתלט עליי.

אני אשתמש בכנות, החלטתי, זה הרי מה שאני מלמד, לא?
אני אפרסם פוסט, ואספר בו שעקב שינויים של הרגע האחרון, יש עוד 3 מקומות למפגש בנושא כנות מחר, וכך באמת עשיתי.
כתבתי ושלחתי לדריה לעריכה.
דריה ערכה, אבל רגע לפני שפרסמתי היא נכנסה למשרד שלי:
"ממי", אמרה, "למה לך בעצם לפרסם את זה? זה סתם יכניס אותך ללחץ עכשיו. כן ראו לא ראו, כן נרשמו לא נרשמו.
מחר יגיע המספר המדוייק של האנשים שצריכים להגיע וזהו. פשוט תסמוך, הכל בסדר. חבל שתתעסק עם כל זה יום לפני המפגש, זה ילחיץ אותך".

"צודקת", חשבתי, "אני לא אפרסם את זה, לא צריך את זה בכלל, אני סומך, מה שצריך לקרות יקרה".
אבל המחשבות של החוסר ערך לא עזבו אותי, והמשיכו להגיע:
"לא יבואו מספיק אנשים", אמר הקול הפנימי, "אתה תבוייש בפני מי שיגיע. אתה תשב שם מול קבוצה קטנה,
וכל הזמן תחשוב על זה שלא אוהבים אותך, ואז גם תהיה גרוע ואף אחד לא יחזור לקבוצות שלך".

ובשביל לעצור את הטורנדו הזה,
התקשרתי לחברי היקר, אריאל,
והזמנתי אותו לשתות איתי קפה אצל "גיא ויעל״.
אוויר, שייק, שיחה טובה, בטח יעצרו לי את הבלאגן בראש, ויעזרו לי לא לשקוע לתוך החוסר ערך והעצבות.
למזלי אריאל ישר הגיע, "גיא ויעל" הכינו לי מיץ סלק תפוח, ותוך כדי שאריאל מספר לי על כל ההרכבים החדשים שהוא מנגן בהם, ועל הטיסה שלו לצרפת,
פתאום הוא עצר הכל והסתכל לי עמוק בתוך העיניים:
"תגיד, חבר, אתה איתי? אתה מקשיב לי?"
"כן", שיקרתי, אבל אז קיבלתי את המבט שרק חבר של 20 שנה יכול לתת לך:
"טוב אוקיי, לא, אני לא מקשיב לך, ביטלו לי 3 אנשים את ההרשמה למחר,
ואני מפחד שיש עוד אנשים שלא יבוא, והכנתי פוסט אבל דריה אומרת לא לפרסם אותו, ואני אבוייש, ויצחקו עליי ו…"
"טוב", הוא עצר הכול בקול סמכותי, "תפרסם את הפוסט הזה עכשיו, וזהו. תשחרר".
"צודק", אמרתי.
"עכשיו", הוא אמר. "נו? פרסם".
"עכשיו?" שאלתי והוא הנהן,
אז פשוט העתקתי את הפוסט שדריה ערכה לי ולחצתי "פרסם".
"זהו", אמרתי לעצמי, "עכשיו אני יכול להמשיך להיות עם אריאל פה בשיחה",
אבל קולו של החוסר ערך לא וויתר לי,
וכל כמה דקות שלח אותי לבדוק אם הגיבו, ולפתוח את המייל, לחפש אם מישהו חדש נרשם.
וכשהתיבה הייתה ריקה וריקה, ואריאל כבר עשה לי פרצוף של "באת להיות בטלפון?"
והקול הפנימי רק הוסיף ואמר: "עכשיו כולם רואים שביטלו לך, וגם מי שיבוא מחר יראה שכולם מבטלים, ויתבאס״.
אז בסוף עשיתי את הדבר האחרון שיכולתי לעשות,
ושאלתי את עצמי, בכנות: מה קורה לי?

וכששואלים בכנות, אז גם עונים בכנות:
אני מאד מאד מתרגש ממחר, הבנתי.
זו הפעם ראשונה בחיים שאני הולך ללמד כנות, שלא דרך שיווק, אלא דרך החיים עצמם.
אנשים שאני לא מכיר, קבוצה שרוצה להיפגש כל שבוע, ואני זה שאמור להנחות אותה, ללמד את צורת המחשבה שלי.
וכן, יש בי המון קולות: גם שמחה, וגם גאווה, וגם התרגשות, וחוסר ערך, ופחדים שאני לא טוב מספיק.
ואני מהצהריים רק נלחם בהם, רק מנסה לא לתת להם מקום.
גם לשמחה, גם להתרגשות וגם לחוסר ערך ולפחדים.
ממש מנסה לא להרגיש.
אבל רגשות הם יותר חזקים מהכל.
ולא משנה מה עשיתי, הם מצאו דרך לדבר את עצמם.
דרך הקולות בראש שלי.
לא פרסמתי פוסט – הם דיברו,
פרסמתי פוסט – הם דיברו,
לרגע הם לא שתקו.

אז נפרדתי מאריאל היקר, וחזרתי לשבת לי במשרד שלי.
ושם עצמתי עיניים, והרגשתי לרגע חיבור לחוסר ערך שעלה בי,
לילד המתוק שיש שם בתוכי,
זה שחווה ימי הולדת שלא באו אליהם מספיק חברים,
זה שהיה צריך להתחנן בשביל שיצרפו אותו לחגיגת ל״ג בעומר עם כל החברים,
זה שניסה כל כך הרבה פעמים להראות את עצמו אבל אף אחד לא הבין אותו.
אף אחד לא ראה אותו.
ואז גם הרשיתי לעצמי להתחבר להתרגשות,
לכל הפעמים שהתרגשתי ושמחתי להראות את עצמי,
שהגעתי מלא בתמימות שכל העולם מחכה רק לי,
לשמחה הזו, לאושר הזה של להראות את עצמי.

ואחרי שכל היום התחמקתי מלהרגיש את זה,
עכשיו כשהרגשתי את זה,
גם את ההתרגשות, וגם את הכאב,
יכולתי פתאום לראות את כל העבר שלי אחרת.
לראות את כל החברים שכן באו לימי הולדת שלי.
לראות איך כן הייתי בסוף בכל המדורות.
לראות את כל הפעמים שהבאתי את עצמי וכן קיבלו אותי, כן אהבו אותי, כן אישרו אותי.

וכשפתחתי את העיניים, לבד במשרד שלי, והסתכלתי על המחשב,
ראיתי שמחכים לי 4 מיילים,
מ- 4 מצטרפים חדשים לקבוצות הכנות שלי.
המפגש באותו ערב היה מדהים בשבילי,
והחדר היה מלא:
גם באנשים, וגם בכנות ובאהבה.

כשיש משהו להרגיש, צריך להרגיש אותו.
וכשמרגישים אותו, הכל נפתח.
אפילו העבר יכול להשתנות.

כנות – מקום לכל הרגשות

בתמונה: אריאל ואני, קולות פנימיים בתוכי