השבוע אחה״צ נקראתי לבית החולים.
בן משפחה קרוב לא חש בטוב, ואושפז ללילה במיון (לא משהו רציני, אבל בכל זאת, מיון),
ואני נסעתי לבקר אותו, להיות איתו קצת.
בדרך לשם עברתי באיזו חנות, קניתי לו כמה מתנות קטנות כדי לשמח אותו,
וכשהגעתי, היו שם עוד בני משפחה, שבדיוק כמוני באו לבקר אותו.
כולם ישבו איתו, דיברו איתו, והיו מאד שקטים,
אבל אני הייתי מאד חסר מנוחה.
כל הזמן רציתי להיות בתנועה, הצעתי לכולם לרדת לקנות קפה,
ניסיתי כל הזמן לקחת את השיחה למקומות שמחים, לספר בדיחות: "בואו נצא לשבת בחוץ?" "קר בחוץ, בואו ניכנס פנימה?".
כל הזמן היה לי צורך לזוז ולהזיז איתי את כולם ממקום למקום.
ולאורך כל הזמן הזה, שאני מתנהל כך, עלה בי קול פנימי כזה, שנזף בי, שאמר לי:
"נו כבר, שב בשקט, מה אתה כל הזמן מתרוצץ ככה, מארח את כולם, בואו, תלכו, קפה, תה,
מה יש לך? תהיה בשקט, תהיה דמות רצינית",
אז כשהקול הזה עלה בי, ניסיתי להרגיע את עצמי, לשבת בשקט, לזוז פחות,
לספר פחות בדיחות, להקשיב למה שמדברים.
ובזמן שאני מנסה לשבת בשקט כך, אני פתאום קולט שאני כמו ילד קטן,
ובתוכי יש 2 הורים שמנהלים את הסיטואציה:
אחד שרוצה כל הזמן להתרוצץ, להגיש קפה, להצחיק, לעשות שתהיה אווירה קלילה,
והשני, שאומר לראשון, מה יש לך, שב בשקט, תפסיק להתרוצץ, למה אתה מדבר שטויות ומספר פה בדיחות.
ואני שם, בין 2 הורים, שרבים ביניהם,
לא יודע מה נכון לעשות:
האם זה נכון להתרוצץ עכשיו, לספר בדיחות, להצחיק, להיות קליל?
או שאני צריך באמת להיות שקט, החלטי, שקול דעת, קשוב לדברים הרציניים שנאמרים.
ובינתיים כשאני במקום של הילד,
שההורים רבים בתוכו,
עולה בי פתאום הבנה:
כל הקולות האלו בתוכי,
גם הקול שרוצה להתרוצץ,
וגם הקול שרוצה להיות שקול ורציני,
וגם הקול של הילד, שעכשיו ההורים שלו רבים בתוכו, והוא מתעסק בריב שלהם,
כולם עושים את אותו הדבר,
מנסים לא להרגיש את הרגשות שעולים בהם:
את הרגש שעולה כשנמצאים בבית חולים,
את הרגש שעולה מהדאגה לבן המשפחה,
את הרגש שעולה מכל מה שיכול להזכיר לנו את המוות.
את הכאב על שאנחנו זמניים פה, ושבכל רגע, כל הדבר הנפלא הזה שנקרא חיים, יכול להיגמר.
מערכת שלמה,
שעושה הכל רק כדי לא להרגיש את הרגש הגדול ביותר שעלה בי,
הכאב של הסוף.
וכך פתאום יכולתי לראות מערכת שלמה בתוך הראש שלי:
מחשבות שאני מאמין שיש לי מאמא שלי,
מאיך שהיא התנהגה, ואיך שהיא חינכה אותי,
מחשבות שאני מאמין שיש לי מאבא שלי,
מאיך שהוא חינך אותי, דיבר אליי, דיבר לאמא שלי,
ומחשבות שאני חושב ששייכות לי, לילד שהייתי.
אבל הקולות האלו, הם רק מחשבות שרוצות לשמור עליי, מלהרגיש את הרגשות האלו.
אז הלכתי רגע הצידה, ונתתי לעצמי להרגיש,
לדמעות לזלוג מהעיניים, ללב לרעוד, לחזה לגעוש.
לתת לדבר הזה הזה שאני מנסה להימנע מלהרגיש אותו, פשוט להיות.
כי תודה רבה לך, מערכת קולות נפלאה, אבל הרגשות הם חלק ממני, אני לא צריך עכשיו להיות מוגן .
ורק כשהרגשתי את הכאב הזה, יכולתי לחזור להיות בנוכחות, עם כל מי שהיה שם,
ועם כל מה שאני: גם להצחיק, וגם להיות רציני, וגם פשוט להיות עם בן המשפחה שלי,
שבסופו של דבר באתי להיות איתו.
להיות איתו, בכאב שלו.
רק בריאות.
כנות – מערכת של קולות, כאב אחד