ביום שני בערב חזרתי הביתה מהמשרד מאוחר:
עייף, רעב ובעיקר זקוק להרבה מאוד שקט.
דריה קראה ספר בסלון, הילדים ישנו כבר במיטות, ואני נעמדתי לי במטבח להכין לי ארוחת ערב קטנה.
מרוב שהייתי שקוע במחשבות שלי, לא שמתי לב שעלמה, בתי הבכורה, הגיעה לשבת לידי:
"אבא", היא קראה לי פתאום, ואני קפצתי מבוהל, "שומע".
האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד לה: "ממי תעלי לישון", אבל איך שהספקתי להוציא את המילים האלו מהפה, היא כבר הייתה באמצע של סיפור, יותר נכון סיפור על תקרית חברתית.
ואולי בגלל שהייתי עייף ורעב, ואולי כי היא שיקפה לי בדיוק את איך שאני הייתי מתנהג באותה תקרית חברתית, בתוך הראש שלי התחילו לעלות ביקורת ושיפוטיות כלפי בתי האהובה:
היא מספרת ואני כבר מתכנן איך לשנות אותה. איך ללמד אותה להיות אחרת. איך ללמוד מהטעויות שלי. איך לא לעשות את אותה טעות שלדעתי היא עשתה הפעם בתקרית החברתית.
אבל רגע לפני שיוצאות לי המילים מהפה, רגע לפני שאני מחנך מלמד פותר עוזר מבקר ושופט, אני נזכר.
נזכר שזו עלמה בתי האהובה פה.
ושלא משנה מה היא מספרת, לא משנה מה אני שומע, ברור שהיא רוצה רק טוב. ברור שהרצון שלה הוא רק בקשה לאהבה. ממני, מהחברים, מכל מי שהיא באה איתו במגע.
אז את העזרה הביקורת והפתרונות החלפתי בשאלות.
שאלות שיעזרו לנו למצוא את הטוב. את הבקשה הכנה והעמוקה שלה.
מה הרגשת כשזה קרה? בטח משהו ממש הפריע לך אם הגבת כך. את יודעת מה זה היה? מעניין שבחרת דווקא בדרך הזו, הייתה סיבה מיוחדת? איך זה הרגיש לבחור בדרך הזו ולא באחרת?
ואת כל השאלות האלו שאלתי עם המון אהבה למי שהיא, ולמה שהיא עשתה ואמרה, כדי שהיא תמשיך לשתף אותי בכל רגש שהיא מרגישה.
ואם מחפשים אהבה וטוב, אז גם מוצאים אותו,
וכשזה עלמה שלי, האמת שמוצאים גם די בקלות.
וזה היה מדהים כי קרו שם 2 דברים:
הראשון, שהרגש אותו עלמה רצתה לשתף, אותו רגש שבגללו בכלל עלמה היתה מעורבת בתקרית הזו, קיבל מקום, קיבל אהבה, קיבל לגיטימציה.
והדבר השני, זה שאותו מקום ששפט את ההתנהגות שלה, שבעצם שפט את ההתנהגות שלי, את הרגש שלי, את החלק הזה שבי, גם הוא קיבל אהבה. גם הוא קיבל מקום.
ואולי בפעם הראשונה הבנתי איפה הוא אהבה גם בשבילי.