כנות – זרעים יבשים. אדמה טובה. פרחים.

מי שקורא אותי יודע עד כמה איימי קשורה לדריה.
ואיך שבהתחלה, כשהייתי לוקח את איימי מהגן, הייתי מקבל תמיד פרצוף של "למה אתה לא אמא".
ולכן בימי רביעי, כשדריה עובדת עד מאוחר, ומשם ממשיכה ללימודים,
אז אם היא צריכה לעבור דרך הבית, בין לבין,
אנחנו לא מגלים לאיימי שזה קורה,
כי כולנו יודעים שאם הן ייפגשו, יהיה מאוד קשה לאיימי לשחרר את דריה שוב, בחזרה לעבודה או ללימודים.
לכן אם דריה צריכה לעבור בבית להקפיץ לי את המחשב,
אז אני אשאר עם איימי בקומה למעלה, ודריה תכניס את המחשב בשקט לקומה למטה,
או שאם היא תגיע לאסוף את אחד מהגדולים לאן שהוא,
אז הוא ייצא החוצה בלי להגיד לאיימי שזו אמא שבאה לאסוף אותו.
***
ובזמן האחרון, כשאני בא לקחת את איימי מהגן, היא כבר ממש שמחה לראות אותי, ואני כבר לא מקבל את הפרצוף הזה של למה אני לא, וזה מסתדר לי לגמרי, כי היא כבר תיכף בת ארבע ואנחנו חברים טובים, ולכן פתאום הרגשתי שאולי אני מספיק לה וזהו.
ולכן כשדריה באה לאסוף את עלמה (11), לביקור אצל הרופא שיניים, ביום רביעי האחרון בערב, החלטתי שאני מספיק בטוח לצאת החוצה לדריה.
הרי אם זה היה הפוך, הם היו יוצאים כולם להגיד לי שלום, אז בלי לחשוב יותר מדי, כשדריה התקשרה להגיד שהיא בחוץ, באמת יצאנו החוצה.
דריה חיכתה לעלמה ברכב, ואנחנו יצאנו מהשער ובאנו להגיד לה שלום. ובאמת בדקות הראשונות זה היה נראה כמו: "ממה בדיוק פחדנו?", אבל אחרי היי ונשיקות מופרחות באוויר איימי שאלה: "לאן את נוסעת אמא?" ודריה אמרה "לרופא עם עלמה", ואיימי פתאום רוצה לבוא גם, ודריה מתחילה להסביר לה שזה לא מתאים ופתאום איימי בורחת לכיוון הבית בבכי, ודריה באוטו כבר כמעט מאחרת לרופא וקצת שכנוע שלי ודריה נוסעת ואני פתאום מחוץ לבית, כשאיימי בוכה מתייפחת, כועסת עליי,זה לא פייר היא צועקת, לא פייר, אני גם רוצה לנסוע עם אמא, אתה מעצבן, אתה אבא מעצבן!
ואני בינתיים מלקה את עצמי: למה לעזאזל הייתי צריך להעביר אותה עכשיו את הפגיעה הזו, רק בשביל להרגיש שהיא אוהבת אותי כמו שהיא אוהבת את דריה?

ואני ככה בא, מנסה להרים אותה על הידיים, לחבק אותה, אבל היא בשלה: "די מעצבן".
אז פשוט ישבתי מאחוריה בזמן שהיא כועסת ונתתי לה לכעוס עליי. היא צודקת, במקום לחשוב עליה חשבתי רק על עצמי.
וכמו תמיד אני מנסה להשתמש בכנות, בשביל לתקשר איתה (הכנות סיבכה אותי, הכנות תציל אותי):
אז אני מתחיל לספר לה, למה בעצם עלמה צריכה ללכת לרופא, והבכי כבר קצת נרגע, רק בשביל להצליח לשמוע את הסיפור. ואני מספר לה איפה יושב הרופא, והיא מתעניינת ומה הוא יעשה היום לעלמה? ואני ממשיך ומספר שעלמה רוצה שאמא תהיה שם איתה רק איתה, כי זה חשוב לה להיות עם אמא שם, והיא מהנהנת, ושגם לאמא לפעמים חשוב להיות רק עם עלמה, ושאפילו לפעמים לאמא חשוב להיות רק עם עצמה, כמו בשיעור ימימה, למשל.
ואיימי מפסיקה לבכות, שואלת עוד שאלות, ובדרך הביתה בזמן שהיא כבר מדלגת, שמחה, אני חוזר לדבר עם עצמי, ממשיך לנזוף בי שבחרתי בבחירה הלא נכונה עבורה, ולמרות שנרגעה, למה העברתי אותה את הכאב הזה? ופתאום היא צועקת לי: "אבא! תראה! חרציות!"
אבל כשהיא מתקרבת היא רואה שיש בשיח גם חרציות יבשות, והיא מסתכלת בחרציות היבשות, ואומרת: "איכס! מי עשה את זה?",
"אלוהים עשה את זה", אני עונה לה, "אלוהים?" היא נפעמת, "אבל למה?" היא שואלת אותי בפנים רציניות, "כי כשהפרח יבש", אני עונה ולוקח לי פרח אחד ביד, "כשהוא מתייבש ככה אז הזרעים שלו עפים ברוח לאדמה אחרת, ושם הם נכנסים לאדמה ויגדלו שם עוד המון שיחים של חרציות", "באמת אבא?" היא שואלת, "באמת", אני עונה, והיא מעיפה זרעים ברוח, מפזרת פרחים חדשים לעתיד.

ואחרי שעה עלמה חזרה הביתה, דריה הורידה אותה והמשיכה. וכשעלמה נכנסה איימי אפילו לא שאלה "איפה אמא", רק ניגשה לעלמה לשאול איך היה אצל הרופא? ומה היא מרגישה? והסבירה לאורי שלמרות שעלמה גדולה, היא עדיין צריכה לפעמים להיות לבד עם אמא. ואז היא המשיכה ו"עכשיו אמא הלכה לימימה. גם אמא צריכה לפעמים את עצמה".

ופתאום הייתה בי חמלה לעצמי, על זה שהוצאתי אותה החוצה לפגוש את דריה.
זה נכון, זה היה גם לא נעים, איימי פגשה שם כאב, כאב על זה שדריה העדיפה לנסוע רק עם עלמה. בלעדיה.
אבל אולי הכאב על שדריה נסעה, היה כמו פרח יבש,
והזרעים היבשים שלו שעפים ברוח, היו הבכי, הכעס, התסכול. כל הרגשות שהכאב מביא איתו.
אבל בדיוק כמו הזרעים של הפרח, ברגע שהם פגשו אדמה, הם יכלו להפוך לפרחים, כך גם איימי שכעסה וכאבה, גם זכתה לפגוש עוד פן של אמא, עוד פן של עלמה, עוד הבנה: שלפעמים אפשר לקבל את אמא רק לעצמך גם כשאתה גדול,
ושכל אדם, גם אמא, צריך זמן לעצמו. צריך את עצמו רק לו.
כי כשזרע של פרח פוגש אדמה טובה, הוא צומח.
בדיוק כמו איימי שמגלה עכשיו דברים חדשים, ורק צריכה אדמה טובה, אדמה שהיא אהבה וקבלה, בשביל לגדול מזה.

כנות – זרעים יבשים. אדמה טובה. פרחים.