כנות – דרך עסקית שהולכת עם הדרך של בעל העסק

 

אחת השאלות שאני שומע הכי הרבה, כשאני מציג את הגישה של כנות בעסקים, היא –
"איך זה יכול להיות שאתה מציע לקבל את הדפוסים שמפריעים לעסק להתקדם, במקום לנסות לראות מאיפה מגיע הדפוס, ואיך אפשר לשנות אותו? לטפל בו?"
ובשביל להסביר את ההיגיון של זה, אני רוצה להביא דוגמא, והפעם דוגמא דווקא מהעסק של דריה אשתי אהובתי.

מי שלא יודע, דריה היא עורכת דין, שעוסקת בדיני עבודה.
ואחד הדברים הכי בולטים אצל דריה, זה שהיא לא אוהבת עימותים.
עורכת דין שלא אוהבת עימותים. מצחיק, לא?
ומאז שאני מכיר אותה, ממש מההתחלה, יש לנו שיחות על זה.

"למה"
בהתחלה התעסקנו הרבה ב"למה".
למה בעצם דריה לא אוהבת עימותים?
מאיפה זה מגיע? מה שם בילדות יצר את ההימנעות הזו?

"חיזוק ושינוי"
ואחרי זה, ניסינו לחזק אותה.
וביחד, ללמוד להתעמת.
ממש להכריח את ההתעמתות, לעמוד מול "הפחד" הזה ולשבור אותו.
היינו יושבים ביחד שעות, מתכננים מה להגיד למי ואיך, עושים סימולציות.
דריה אפילו, מעת לעת, "אימצה" לעצמה עורכי דין ותיקים, והתלוותה אליהם, על מנת ללמוד מהם את רזי ההתכתשות המשפטית.
ממש עבדה באיך להיות לוחמנית יותר.

"מוטיבציה וחיזוק חיובי"
אחר כך ניסינו למצוא חיזוקים חיוביים.
לחשוב על כמה טוב זה יעשה ללקוח אם היא תתעמת לידו עם הצד השני, ממש חזק,
לחשוב על איזה תחושה של סיפוק עצמי זה ייתן לדריה לדעת שהיא התעמתה, נלחמה, שאגה.

ולאורך כל הדרך,
ולמרות שבאמת עשינו הכל בכדי להילחם ולשנות את המצב,
דריה לא השתנתה.
שום דבר ושום כיוון לא באמת שינו את המהות שלה,
והיא לא הפכה למישהי שאוהבת או רוצה או דוגלת בעימותים (חוץ מאשר איתי בבית 🙂).

ועוד דבר שקרה,
זה שככל שניסינו לשנות את זה,
דריה כל הזמן הרגישה שהיא צריכה להסתיר את זה,
יותר ויותר התביישה בתכונה הזו שלה,
יותר ויותר הרגישה "שאסור שיידעו" שהיא לא אוהבת להתעמת.
חשבה שהיא לא עורכת דין מספיק טובה, רק בגלל זה.

ובשנים האחרונות,
כשהתחלנו לחיות לפי הגישה של הכנות,
שהבסיס שלה הוא קבלה של כל מה שאנחנו,
משהו קרה.
אני ממש זוכר לילה אחד, שדריה העירה אותי באמצע הלילה (כן, היא עושה את זה לפעמים),
ואמרה לי כך:
"רועי. תקשיב. אני לא טיפוס שאוהב להתעמת. נקודה. זה לא ישתנה. אולי במקום לנסות כל הזמן לשנות את זה, אני פשוט אלך רגע עם זה. הרי זו מי שאני באמת. אני אוהבת שלום, שיחות כנות מלב אל לב, תקשורת אמיתית, אני תמיד מחפשת את גשר הזהב. זו אני וזהו!"
הנהנתי וחזרנו לישון,
ובאמת בימים הבאים ראיתי איך דריה,
(שכשהיא מחליטה לעשות משהו היא הולכת עליו עד הסוף),
משנה את כל הגישה שלה כלפי הלוחמנות הנושכת, שאין בה.
פתאום היא הפסיקה להתבייש בזה.
פתאום היא התחילה להראות החוצה, את מה שתמיד היה שם פנימה,
ולא את מה שהיא חשבה שהיא צריכה להיות לפי "הספר".
היא התחילה ממש לעבוד עם זה:
עם זה שהיא מאד רגשית,
עם זה שהיא מחפשת את הפשרה,
עם זה שהיא חותרת לדיאלוג אמיתי, מלמד ומתגמל,
עם זה שהיא מחפשת את הגדילה, האישית והעסקית, של הלקוח שלה, דווקא מתוך המקרה המשפטי שקרה לו.
עם זה שהיא מחזיקה במשרד טישו, כי חצי מהלקוחות בוכים אצלה בחדר, ואז גם היא צריכה לנגב לעצמה את הדמעות.
אפילו ללוגו שלה, היא צירפה צורה של לב.

ופתאום היא גם התחילה לכתוב סטטוסים אישיים בפייסבוק,
שהפכו עם הזמן ליותר ויותר אישיים,
ובעצם חשפה בכך את צורת המחשבה האמיתית שלה, את הלב שלה.
פתאום היא החליטה שהיא מוכנה שיראו, והיא לא מתביישת יותר להודות,
עד כמה היא פגיעה, רגישה, מחפשת את השלום ולא את המלחמה.
וזה אפילו הפך להיות משהו שהיא מתגאה בו.

ואני חייב לומר בכנות, שבתחילת הדרך היה לנו המון פחד מזה.
פחד שלא יהיו לה מספיק לקוחות,
שזה יהרוס לה את הקריירה,
בכל זאת, היא כתבה ספר משפטי, כתבה וכותבת טורים משפטיים בווינט ובוואלה,
והיא פחדה שכל העבודה הזו, שהיא עשתה כל השנים,
כל השם המקצועי שהיא בנתה כעורכת דין שיודעת מה עושים כשיש בעיה,
יילכו לטמיון.
שבגלל שהיא בוחרת לקבל את עצמה, ולא להשתנות,
לא להפוך לאדם קשוח, לוחמני, מאיים וחושף שיניים,
(כמו שהיא חשבה שהיא צריכה להיות),
אנשים לא ירצו לקבל את השירותים המשפטיים שלה.

אבל האמת היא, שבמבט לאחור אנחנו רואים, שקרה לה בדיוק ההפך.
מאותו לילה שבו היא העירה אותי,
העסק של דריה רק צמח.
השם שלה הלך וגדל.
יותר ויותר לקוחות הגיעו אליה,
והשירות שהיא נותנת להם, הלך והתדייק מאליו.
והיום זה ידוע,
שדריה היא עורכת דין מאד אמיתית, רגשית אישית ונגישה,
שבודקת 7 פעמים אם כדאי בכלל לתבוע,
ושמעדיפה בבירור פשרות על מלחמות.

ללכת עם מי שאנחנו, זו הדרך שלנו לצמוח באמת,
זו הדרך להביא את קהל היעד שהכי מתאים לנו,
זו הדרך שלנו להיות הכי גדולים שאנחנו יכולים להיות.
כי כל מה שיש בנו, הוא טוב.
.
כנות – דרך עסקית שהולכת עם הדרך של בעל העסק