חוץ מכמה שנים בודדות, מאז שאני ילד, אני תמיד צם ביום כיפור.
ודווקא השנה, בימים שלפני יום כיפור, מצאתי את עצמי בהתלבטות.
במשך שנים יום כיפור היה עבורי יום של חשבון נפש,
יום שבו קיבלתי החלטות לגבי השנה שתבוא:
להיות יותר כזה וכזה,
להיות פחות כזה וכזה,
הלקאה עצמית על מה שהייתי,
ותקווה גדולה להיות אחרת.
אבל בשנים האחרונות, אני לא חי יותר בשיח של טוב ורע.
של בסדר ולא בסדר.
אני מנסה שלא לחיות במציאות של סליחה על מה שאני, סליחה על היצרים שלי, על הרגשות שלי, על התחושות שלי, על הדפוסים שלי, על ההרגלים שלי.
ואם אני לא חי יותר עם צורת המחשבה הזו, אז מה זה יום כיפור בשבילי?
למה לי לצום?
על מה אני אחשוב?
על מה אני אכפר?
אבל ככל שהעמקתי יותר ויותר במחשבות שלי,
מצאתי שיום כיפור בשבילי, זה לא באמת יום של כיפור על חטאים.
זה לא באמת יום של הבטחות לשנה הבאה.
מצאתי שיום כיפור בשבילי, זה יום שמזכיר לי שיש לי אבא בעולם.
אבא שלפעמים אני לא מדבר איתו מספיק, שאני לא סומך עליו מספיק,
אבא שאולי חינכו אותי שהוא מחפש אותי, שהוא בודק אם אני צדיק או רשע,
שאולי חינכו אותי שאני צריך להיות אחרת ממי שאני, בשביל שהוא יאהב אותי.
אבל האמת היא, שהוא זה שיצר אותי, בדיוק כמו שאני.
ושהוא זה שדואג לי, כל הזמן.
גם אם במציאות לפעמים זה נראה לי שלא.
והוא זה שאוהב אותי, גם כשאני לא מצליח לאהוב את עצמי.
יום כיפור בשבילי זה יום שמזכיר לי שאני לא לבד פה בעולם.
יום שמזכיר לי שיש פה משהו, או מישהו, יותר גדול ממה שהמוח שלי יכול להבין.
יום שמזכיר לי עד כמה אני אוהב וסומך על אלוהים.
יום שמזכיר לי שאני אוהב.
והצום בשבילי, מזכיר לי שוב, לסמוך.
גמר חתימה טובה לכולם,
אוהב בכל ליבי כל יצור חי בעולם המקסים הזה.
כנות – אהבה