כנות – אבא לא מפחיד בכלל.

כשעלמה ואורי היו קטנים, היה לי את המבט הזה, המבט שהייתי משתמש בו כשרציתי להבהיר שאין דיון, המבט שאומר: "עכשיו עושים מה שאני אומר, בלי שאלות, בלי התחכמויות".

הם יכלו להתווכח איתי, להגיד לי לא, לא להסכים, אבל ברגע שהייתי נותן בהם את המבט הזה, הם היו יודעים: עכשיו עושים מה שאבא אומר. אם זה לסדר את החדר, להוריד מהשולחן או פשוט לעלות לחדר לישון.
אני לא יודע מה בדיוק היה במבט הזה, ומה הם ראו בו מעבר למה שנאמר, אבל האמת היא שמאחורי המבט הזה, היה פשוט אבא, שממש קיווה שהם יעשו את מה שהוא אומר.
ושלשום בערב, כשישבתי עם איימי (4) לאכול ארוחת ערב, היא ביקשה ממני שאני אקלף לה בננה. ואחרי שקלפתי לה אותה בשמחה רבה, ואחרי שהיא נגסה בה ביס קטנטן, היא עשתה פרצוף כזה לא מרוצה, והבננה נפלה לה. אולי בטעות, אולי בכוונה, על הרצפה במטבח.
"נפלה לך הבננה" אמרתי בהתחלה בקול נעים, שמסתיר את זה שאני קצת כועס על זה שהיא אולי הפילה אותה בכוונה.
"אני יודעת", היא ענתה, ירדה מהכיסא, והתכוונה ללכת לכיון החדר שלה.
"ואת לא מתכוונת להרים אותה?" שאלתי, נותן לכעס קצת יותר מקום בקול שלי,
"לא", היא ענתה "תרים אותה אתה".
"תרימי אותה את" עניתי, והרגשתי את הקול שלי מאבד מהרכות שלו,
"לא רוצה", היא ענתה והמשיכה לצעוד לכיון החדר שלה.
בשלב הזה כבר ירדתי מהכיסא, נעמדתי מולה, וגייסתי לעזרי את המבט שלי, זה שלא משאיר מקום לדיון:
"איימי תרימי את הבננה מהרצפה", אמרתי בטון שמבהירה טוב מאוד שאין פה באמת שאלה או בקשה.
אבל היא רק ישרה את גבה, הרימה את ראשה, הסתכלה לי עמוק בעיניים ואמרה: "לא רוצה".
אמרה ועלתה לחדר.
בכנות – הרגשתי שאני מתפוצץ. שהדם זורם לי בכל הגוף.
היה בא לי לצרוח, שאם היא לא תרים את הבננה אני לא אתן לה לאכול יותר בחיים,
שאם היא לא תרים את הבננה אני אצרח פה בקולי קולות,
שאם היא לא תרים את הבננה אני לא אדבר איתה יותר בחיים,
כל הגוף שלי געש.
ובינתיים בזמן שאני גועש וקוצף בתוכי, שמעתי אותה למעלה בחדר, צוחקת רגועה ונינוחה.
ולא רק זה, היא גם צעקה לי, מלמעלה: "אבא! אתה יכול להכין לי חביתה?"
"ממש לא!!" צרחתי בתשובה בקול פצוע, "אני לא מכין לך כלום עד שלא תרדי להרים את הבננה!!",
"טוב", היא ענתה מהקומה העליונה, "גם ככה אני לא רעבה".
"למה אני כל כך כועס?" שאלתי את עצמי, "מה זה הדבר הזה, שעכשיו הסעיר בתוכי את כל המערכת? למה חשוב לי שהיא תרים את הבננה, שהיא תעשה מה שאני אומר לה?".
והדבר שעלה לי כתשובה, היה הערך שלי.
חשוב לי שהיא תרים את הבננה, כי כשהיא לא מקשיבה לי, אני מרגיש שהיא מזללת בי.
ואם הבת שלי מזלזלת בי, מה זה אומר עליי? על מי שאני?
אבל אם זה באמת עניין של הערך שלי, המשכתי לחשוב,
אז העבודה שלי היא מול עצמי. מה אני רוצה ממנה? מילדה בת ארבע?

ובלילה, כששכבתי עם דריה במיטה, היא סיפרה לי שאיימי, לפני השינה, אמרה לה שהיה לה ריב עם אבא, ושאבא הכריח אותה להרים את הבננה, ונתן לה מבט מפחיד.
ופתאום הבנתי משהו:
הרבה פעמים, כשהילדים שלנו לא עושים משהו שאנחנו מתעקשים עליו, ואפילו כועסים עליו, זה רק בשביל להראות לעצמם שאנחנו לא באמת מפחידים.
הם כאילו בודקים אותנו.
בודקים, האם גם כשהם לא יעשו מה שנבקש מהם, גם כשהם יגידו לנו לא, האם הם יהיו עדיין בטוחים? בטוחים שעדיין נאכיל אותם, נדבר אליהם יפה, נכבד אותם, נאהב אותם? האם, גם כשאנחנו עושים מבט מפחיד, הם מוגנים?

אז בבוקר מוקדם לפני שכולם קמו, באתי אליה למיטה, וסיפרתי לה, שלא משנה מה היא תעשה, וכמה פעמים היא תגיד לי לא, וכמה פעמים היא לא תסכים למשהו, אני תמיד אוהב אותה. תמיד אדאג לה.
ושגם כשיוצא לי מבט מפחיד, היא עדיין מוגנת. ואחרי שאמרתי לה את המילים האלו, היא ישר קפצה מהמיטה: "לאן את הולכת?" שאלתי.
"להרים את הבננה", ענתה.
ואני רוצה להוסיף עוד משהו:
אני חושב שהרצון שלנו שיהיה לנו את היכולת הזו, לתת מבט או מילה שיגרמו לילדים שלנו לעשות מה שאנחנו אומרים, זה עצם מנגנון הישרדותי שלנו, כהורים.
אנחנו צריכים לדעת שבשעת סכנה, שבזמן שנצטרך להגן על הילדים שלנו, תהיה לנו יכולת לגרום להם לעשות מה שאנחנו אומרים: אם זה בכביש, או כשצריך ללכת מהר מאיזה מקום, או כשיש משהו שיכול לסכן את החיים שלהם, ואנחנו לא רוצים שהם ייגעו בו או יאכלו אותו. כל דבר שאנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להגן עליהם מפניו. וכשאני שומר על המבט שלי רק לסיטואציות כאלו, אני מקדש אותו.
כנות – אבא לא מפחיד בכלל.
בתמונה:לפני שהסתפרתי