לאיימי הבת הקטנה שלי מאוד קשה להתאקלם בגן.
אז שלשום שבאתי לקחת אותה מהגן, והגננת סיפרה לי שהיא לא בכתה בכלל, יצא לי המשפט הבא:
״איימי,איזה ילדה טובה את, מה לא בכית היום בגן בכלל? כל הכבוד שהצלחת להתגבר!״
ואז הרמתי אותה ונישקתי אותה, והיא כמבון הייתה גאה ושמחה.
ואיך שסימתי את הטקס האוטמטי הזה, הרגשתי כאב בכל הגוף.
בערב חשבתי עליו הרבה, והבנתי את התוצאות של משפט כזה.
1.אם את בוכה בגן, את,ילדה רע.
2.לעצור את הבכי זה גבורה, ומגיע עליה כל הכבוד.
3.הבעת רגשות זה דבר רע, צריך ללמוד איך להתגבר אליהם,ורק אז מקבלים כל הכבוד.
4.אם את רוצה אהבה וחיבוקים מאבא, הדרך הכי טובה לעשות את זה, זה להסתיר את הרגשות שלך, ולא לתת להם ביטוי.
ממש לא מגיע כל הכבוד שלא בוכים בגן, אולי אפילו יותר נכון מגיע כל הכבוד למי שכן בוכה בגן.
הימים הראושנים האלו ללדים הקטנים שלנו, הם לא פשוטים, הפרדה קשה ומעלה הרבה כאב, לדעתי באו נלמד אותם להרגיש אותה, להיות איתה, לצמוח מימנה, רק שלא נלמד איך להסתיר אותה.