האריה שחשב שהוא חתול

עד שיום אחד, באופן שהפתיע גם אותה,
היא גילתה שעוד מעט הולך להיוולד לה גור אריות קטן.
ובגלל שללביאה שלנו היה כל כך קשה להגיע לזה,
ובגלל שהיא כל כך פחדה שהבן שלה יגדל להיות אריה,
ויצטרך להתמודד עם כוחניות ומלחמה והישרדות,
היא החליטה פשוט לעזוב את העדר,
ולגדל את הגור שלה, כשהוא יוולד, בכוחות עצמה.

וכשבשעה טובה נולד גור האריות הקטן,
אמא שלו הלביאה קיבלה החלטה:
היא תספר לו שהוא חתול.
כך, הוא בכלל לא יידע שהוא אריה,
ולא יבלה את חייו בעדר, בקרבות ובסכנה.

וכך גדל לו אריה חזק יפה וגדול,
בידיעה ברורה שהוא – פשוט חתול קטן.
והכל היה טוב ויפה לכאורה, האריה שלנו חיי חיים שמחים למדיי,
אבל מה שכן, הוא תמיד הרגיש שיש בו משהו מוזר:
למשל, הוא היה צריך לאכול המון עכברים ביום בשביל לשבוע, הרבה יותר מכל חבריו החתולים, ולכן חשב על עצמו שהוא: "גרגרן".
לכל מקום שהוא הגיע, תמיד כל החיות האחרות היו בורחות מפניו, דווקא מפניו, ולא מחתולים אחרים, והאריה הבין שהוא פשוט חתול מגעיל, ולכן כולם בורחים ממנו.
הוא כמובן לא העז לדבר על זה עם אף אחד, על מה שהוא הרגיש, הוא התבייש שכולם יידעו מה הוא חושב על עצמו:
פחדן גרגרן, ומגעיל,
ולאט לאט הוא הפך להיות חתול בודד.

ועכשיו עולה השאלה:
איך אפשר שהחתול הקטן יגלה, שהוא בעצם אריה חזק יפה וגדול?
איך אפשר להאשים את האם הטובה שלו, שרק רצתה להגן עליו ממה שמחכה לו בחוץ?
וזה הרי נכון,
בזכות אמו הוא באמת לא מסתכן,
הוא כל כך מפחד, צעדיו כה צרים.
אבל רק כשהאריה הסכים לדבר את ליבו,
לשתף את פחדיו,
לחשוף את כאביו,
רק אז קרה השינוי:
האריה ניגש, ושאל את אחת החיות, זו שברחה להסתתר ממנו:
"תגידי לי, חיה נחמדה, מה בעצם כל כך הגעיל אותך, בצורה שלי?"
כך בכנות, מבלי להתבייש,
ואז החיה סיפרה לו,
שזה בכלל לא מגעיל אותה,
היא פשוט מפחדת ממנו:
הוא אריה גדול וחזק.

האריה כמובן לא האמין לה,
אך החליט להמשיך לדבר על פחדיו,
וכך שאל עוד חיה ועוד אחת, את אותה שאלה,
שוב ושוב שיתף את הפחד שלו, את כאבו שנגעלים ממנו,
שאל אם זה נכון? בירר – מה האמת?
ולאט לאט התחיל גם הוא להאמין שהוא אינו חתול קטן,
אלא באמת – אריה גדול חזק ויפה.
וכך האריה שגדל עם מחשבה שהוא חתול,
הפך להיות הרבה אריה,
וגם, בפנים, קצת חתול.

כנות – כי לפעמים להיות חתול, זה רק סיפור