אני רוצה רגע לדבר אתכם על ביקורת ועיצות,
כאלו שלא ביקשתם לשמוע ובכל זאת ״התנדבו״ לתת לכם.
כשאני מגיע לצלם אנשים, אפילו כאלו שרגילים לעמוד מול מצלמה, אני קולט כמה ביקרות עצמית יש לנו כלפי עצמינו: כמה שינאה,כמה כעס, על מה שאנחנו, על מי שאנחנו. למשל,
אנשים לא אוהבים את החיוך המקסים שלהם.
לשמוע את הקול שלהם.
לראות קמטים, בפנים היפות שלהם.
קשה להם עם מבנה הגוף שלהם.
עם המשקל שלהם.
לאנשים קשה לעוף על עצמם.
להגיד כמה הם טובים.
להגיד בכלל מה הם עושים, ולמה זה טוב.
יש להם צדדים עדיפים בפנים, וצדדים שצריך להסתיר.
קשה להם לפתוח את החזה, ולנשום לעמוק.
וזה כ״כ ברור,
כי במשך כל החיים אנחנו רגילים לקבל ביקורת.
מאז שאני זוכר את עצמי אני תחת ביקורת:
הורים, מורות בבית ספר, חברים, חברים של הורים, לכל אחד היה משהו להגיד לי, משהו שישפר אותי, משהו שייקח אותי הכי רחוק ממה שאני כרגע.
כך ביקורת גם הפכה להיות הדבר שהכי אהבתי:
כל אחד שרצה לתת לי ביקורת, ישר שמחתי לקראתו, הרגשתי שאכפת לו מימני, שהוא אוהב אותי. שדרך הביקרות שלו אני אשתפר, וכך אני יהיה טוב יותר.
ואת מי שאני אהבתי, גם הייתי ממלא בביקורת.
כי בקורת זה אהבה, לא?
ובעיקר ביקרתי את עצמי, כי הרי נאמר ואהבת את עצמך כמוך.
היום אני יודע שביקורת לא מחזקת אותי, ביקורת מחלישה אותי, ביקורת לא עושה אותי אדם טוב יותר, ביקורת עושה אותי אדם חלש יותר.
ואני אפילו כבר לא מאמין בביקרות בונה.
ביקורת מפריעה לי, בעיקר מפריעה לי לשמוע את עצמי.
לכן ההצעה שלי:
אם מישהו אומר לכם ״אפשר להגיד לכם משהו אבל אל תפגעו?״.
או:
״זה בסדר אם אני אעיר לך על משהו?״
או:
״תשמע, זה לא שזה לא טוב, אבל באמת, בגלל שאני אוהב אותך, אני חייב להציע לך משהו״.
או:
״סליחה שאני מתערב אבל רק רציתי להגיד לכם משהו, ממש בשבילכם״.
וכו׳ וכו׳…
אז אתם פשוט יכולים להגיד ״לא תודה״.
זה לא ישאיר אותכם במקום, לדעתי,
זה רק יחזק את ההקשבה שלכם לקול העכשווי והמעודכן ביותר, לקול שבאמת הכי אוהב אתכם, לקול שהכי נכון לכם – לקול שלכם.
אל תתנו לאף אחד לתת לכם בקורת מבלי שביקשתם –
לא על מי שאתם, ולא על העסק שלכם.
ולמי שמפחד שאם הוא לא יהיה קשוב ל ביקורת הוא לא ילך ״וישתפר״, לדעתי זה משול לעץ ופירות –
הרי זה לא יעזור לעץ שנבקש ממנו לתת פירות, או נציע לו לעמוד בזווית אחרת. הוא ייתן פירות כשהזמן יגיע וכשהם יבשילו.
וככה גם כל אחד מאיתנו.