לדריה זה קרה בשבוע שעבר, ואתמול גם לי.
–
פתאום נהיה ערב, תחושת החופש באוויר מובילה לכך שבלי לשים לב נהיה מאוחר,
ולמרות שהיה כיף כל היום, פתאום קורה משהו ואיימי נעלבת,
או לא מקבלת משהו שהיא רוצה, מה שמביא אותה פתאום לבכות ולבכות ולבכות ולצרוח ולכעוס למשך כמה דקות טובות.
אומרים שככה זה בגיל הזה.אבל אני יודע שזה כאב רגשי
–
ואתמול כשזה קרה, והבכי התחיל,
אני ודריה היינו אתה ביחד.
אורי ועלמה לא ישנו בבית אתמול,
אז כל התשומת לב של המשפחה הופנתה לאיימי,
ובאמת שניסינו לעשות הכל:
אני ניסיתי לדבר אליה, לנסות להבין מה היא מרגישה, לנסות לדבר את הרגשות בשבילה, מה שרק החריף את הבכי שלה,
ודריה לקחה אותה על הידיים וחיבקה אותה חזק, נישקה אותה, ליטפה אותה,
אבל הבכי פשוט לא פסק, הוא המשיך והמשיך ולנו כבר נגמרו הדרכים לגרום לה להפסיק לצרוח ולבכות.
–
ואז פתאום נהיה מן רגע כזה שאני ודריה שכבנו לידה במיטה שלה, היא הייתה מכונסת בתוך הידיים של דריה, בוכה וצורחת,,
ושנינו, אני ודריה לא אומרים כלום,
רק שותקים,
ותוך כדי שהיא בוכה,
אני שומע את כל הכאב שלה,
את כל מה שהיא הרגישה היום,
את כל הפעמים שמישהו דחף אותה,
לא הבין אותה,
או אולי פגע בה,
ואני חושב לי כמה זה נעים לשכב על אמא,
ולבכות ולצרוח בתוכה את כל הכאב הזה,
ופתאום אני גם מרשה לכאב הזה, שיוצא החוצה בבכי וצעקות, להיות רק לרגע אחד – גם הכאב שלי,
ואני מרשה לעצמי להרגיש כמה זה נעים, שאני שוכב בבית שלי, מוגן,
ויכול ככה להרגיש את כל הכאב שלי,
לתת לו ביטוי החוצה, דרך הבכי של איימי, שלרגע אחד הופך להיות כאילו היה הקול שלי הבכי שלי
ותוך כדי שאני מתמסר לזה, לביטוי החופשי הזה של כאב,
בלי לחשוב אם הוא מוצדק, אם זה נעים, מה חושבים עליי עכשיו, מה זה אומר עלי,
רק פשוט להרגיש ולהביע אותו,
אני כבר כולי שם, בתוכו,
ואז פתאום איימי הפסיקה לבכות,
לקחה את בקבוק התה שדריה הכינה לה,
שתתה אותו, ונרדמה.
ככה כשאני ודריה לידה.