אופניים חדשים

הילדים שלי רוכבים על אופניים רק ביום כיפור.
***
וזה תמיד נראה שאחרי יום כיפור הם ירכבו עליהם גם לבית ספר, חברים, או סתם בשכונה,
אבל איך שיוצא יום כיפור האופניים עוברות לעמוד במחסן, או לידו, ומחכות ליום כיפור של שנה הבאה.
וכל שנה רגע לפני יום כיפור אנחנו מגלים שהילדים שלנו גבהו, נזכרים שגשם ושמש עושים חלודה, ומתחילים במירוץ להשיג להם אופניים.
ובגלל שהם רוכבים רק ביום כיפור אנחנו לא הולכים לחנות לקנות אופניים חדשות אלא מנסים – ותמיד מוצאים – ברגע האחרון אופניים, שמישהו אחר שנכנס למחסן, גילה שהילדים שלו גבהו, ושיש לו זוג מיותר.
אז גם השנה, כמה ימים לפני יום כיפור, יצאנו למסע של להשיג 2 זוגות אופניים, אחד לאורי, ואחד לעלמה.
וזה התחיל די פשוט, תוך יום מצאנו לאורי זוג אופנים מאחד השכנים, כבר יומיים שהוא רוכב עליהם מבסוט, ואתמול אפילו קיבלנו מהיקום ומחברה של דריה עוד זוג אופניים, יותר מתאים, עם הילוכים כמו שהוא רצה.
אבל לעלמה הגדולה שלנו, לא מצאנו, גם בגלל שהיא בת 11, והרצונות שלה נהיו מאוד ברורים (צבעים, מבנה, נוחות), וגם בגלל שזה גיל שהאופניים נשארים מתאימים קצת יותר משנה, אז לא כל כך מהר משחררים אותם.
ואתמול בערב אחרי שעלמה הסבירה לנו שהיא חייבת לפחות 24 שעות להתאמן על האופניים ודי חלאס צריך כבר לקנות, דריה נסעה איתה לקנות לה אופניים חדשים בחנות שפתחו ליד העבודה שלה.
וכשדריה חזרה עם האוטו והוציאה מהם את האופניים החדשים והנוצצים של עלמה, אורי בדיוק רכב לו בסבבה שלו פה בשכונה, על האופניים הישנים-חדשים שהוא קיבל, אחד מ- 2 הזוגות, ואיך שעלמה יצאה מהרכב עם האופניים החדשות, הוא עצר לרגע את הרכיבה שלו, התפעל מהאופנים החדשים שלה, אמר לה "תתחדשי" והמשיך לרכב סביבה.
***
"ואווו אורי" אמרתי לו בהתפעלות, "אתה לא מקנא?"
וכמובן שבאותה שנייה קיבלתי מדריה את המבט המצמית של "מה אתה עושה???"
ואורי הביט בי במבט התמים שלו: "במה מקנא, אבא?"
המשכתי להסתכל על האופניים שלו ושלה,
ותוך 3 שניות בדיוק נפל לו האסימון:
"מה? בזה שקניתם לעלמה אופניים חדשות, ואני אף פעם לא קיבלתי אופניים חדשות? מה בגלל שאני ילד מסכן? מה בגלל שאני תמיד צריך לרכב על אופניים משומשות?"
ובתוך שלוש שניות נוספות קלטתי איך שהאופניים הכיפיות והנעימות שהוא רוכב עליהן כבר יומיים, הופכות להיות בעיניו האופניים הכי גרועות בעולם:
פתאום הן לא עוצרות טוב, והן לא נוסעות טוב, והן לא מהירות.
***
ובזמן שהוא מתלונן וכועס,
דריה מצידה נותנת לי את המבט הזה, של "יופי. תראה מה עשית".
ואחרי שאורי פרק הרבה מאוד תסכול וכעס פגיעות ועצב מולי, והייתה לנו שיחה מאוד עמוקה על זה שהוא לא פחות ראוי או אהוב, למרות שהיא קיבלה אופניים חדשים, והוא לא, הגיעה גם השיחה ב- 4 עיניים עם האישה שלי בסלון:
"את הרגשות שלך, את הכאב שלך, הלבשת על הילד", היא אמרה לי, "הוא לא קינא, הוא היה שמח בחלקו. ולולא אמרת לו את זה, הוא היה רוכב בשמחה על אופניו החדשים. זו דוגמא קלאסית בעיניי, לאיך שאנחנו מעבירים את הדפוסים שלנו לילדים שלנו, שים לב".
***
מעניין מה שהיא אמרה, לא?
ואני תוהה: האם קנאה זה דפוס?
האם יכול להיות באמת, שאם לא הייתי אומר כלום, אורי לא היה מרגיש כלום?
האם זה אני שבאתי עם הכאב שלי, והלבשתי אותו על סיטואציה נקייה מכל פגיעות?
או שאולי קנאה זה פשוט רגש בריא של מישהו שלא מצליח להבין למה האחר מקבל יותר ממנו, ואני לא פחדתי לדבר על הפיל שהיה שם באותו רגע, בסיטואציה?
אולי במעשיי, נתתי פתח ומקום לרגש, שאם לא היו נותנים לו לגיטימציה, הוא היה פשוט נספג בתוך הרגע, ובונה עוד קובייה במגדל חוסר הערך שיש בתוכנו?
ואולי זה גם וגם:
גם אני פגשתי זיכרון של קנאה, זיכרון של תחושה שהחיים לפעמים מחלקים את הדברים בצורה לא שווה,
וגם מתוך אהבה ודאגה, בדיוק כמו כשילד נופל ומקבל מכה, ואני שואל : "זה לא כואב לך?", וברגע שאני שואל, הכאב הזה, או אולי כאב ישן כזה שכבר נספג מזמן, יוצא החוצה בבכי ודמעות.
והאמת היא שאני לא מפחד מכאב שבא, ולא מנסה ליצור סיטואציות שבהם לא יצופו כאבים החוצה.
אני משתדל להיות כנה עם הרגשות שלי, כנה עם מה שעולה בי.
ואם זה מעלה כאב, אני יודע כבר איך לחבק גם אותו.
******
בכל מקרה על הבוקר, נסעתי לקנות לאורי אופנים חדשות.
אם אפשר אפילו לרגע אחד להרגיש שהחיים מחלקים לנו שווה בשווה, אז זה שווה את זה.
גמר חתימה טובה