אני אוהב לראות שהילדים שלי משארים אוכל בצלחת
אני אוהב ששעה אחרי שהם סימו לאכול, הם נזכרים שהם רעבים.
אני אוהב שהם אומרים לי שהם לא רוצים ללכת להתקלח.
אני אוהב שהם אומרים לי שחם להם והם לא צרכים ללבוש עוד סוודר.
אני אהוב שאומרים לי די, ולא רוצה, ולא בא לי, ולא עכשיו, ועוד רגע.
נכון שלפעמים זה מתנגש לי אם הרבה אמנות שיש לי על החיים.
ונכון שלפעמים זה מתנגש לי עם המון דפוסים שלי ועם הרצון שלי לתקתק את החיים.
אבל כשאני מצליח להתסכל על הדברים מעבר לזה.
אני שמח שלפחות הם עדין מקשבים לגוף שלהם לצרכים שלהם, לרצונות שלהם.
הם יודעים מתי הם רעבים ושבעים, מתי חם להם וקר, מה בא להם לעשות ומתי.
אני שמח, אוהב ומקנא שאצלם זה עוד כך.