אבא, תודה שאתה דואג לי

אבא שלי היה שכיר כל החיים שלו.
הוא האמין בעבודה במקום קבוע, עם משכורת קבועה, ותנאים טובים, עדיפות כמובן למקום ממשלתי, עם וועד חזק, מקום כזה שאי אפשר לפטר אותך ושאפשר לעבוד בו כל החיים.
וזה כי אושר שווה בשבילו ביטחון,
וביטחון תעסוקתי,
זו כבר חצי הדרך לאושר המושלם.
————–
לכן כשאני בחרתי להיות עצמאי, אבא שלי לקח את זה מאוד קשה.
בהתחלה הוא חשב שזה משהו שחולף, ושאפשר לשכנע אותי לרדת מזה, אז הוא היה כל הזמן מתקשר להגיד לי שאני עושה טעות, שעבודה קבועה זה הדבר הכי טוב בעולם, ושאני לא מבין עכשיו כל מיני דברים שמבינים רק בדיעבד. הוא היה מספר לי על מע"מ ומס הכנסה, ומדגיש בפניי שזו מדינה שלא מעודדת עצמאים.
וכשזה לא עבד והמשכתי בדרכי, הוא התחיל לשלוח לי כל הזמן מודעות על מכרזים:
למשרות ממשלתיות, במשטרה, באוניברסיטה, ביטוח לאומי, וסיפר לי שיש לו קשרים ושאם אני רק אגיד, והוא מכניס אותי לנהל סניף.
אבל בגלל שלא שיתפתי איתו פעולה, הוא החליט להתחיל להפחיד אותי: הוא היה מקריא לי כתבות על עסקים שפשטו את הרגל, מספר לי על בעל עסק שהתאבד, על זוג עצמאיים שהזדקנו וחיים עכשיו רק מביטוח לאומי, ומצטט לי מחקרים על כמה עסקים נסגרים בשנה בישראל.
ובשיחות אתו, הייתי מהנהן, כאילו אני מקשיב, אבל בתכלס בוהה,
או שהייתי רב אתו פתאום ומוכיח לו בעזרת נתונים הפוכים שהוא טועה,
או נעלב ממנו שהוא לא מאמין בי ואז רב איתו על משהו אחר, בכלל שכאילו לא קשור, אבל הכי כן.
————–
ולמרות שבליבי מאד התנגדתי למה שהוא אמר לי,
קלטתי, שכשאנחנו לא ביחד, כשזה רק אני לבד,
הפחדים וחוסר האמונה שלו בדרך שלי, ההתנגדות הנחרצת שלו לדרך שבחרתי בה,
הופכים להיות חלק מהדיאלוג הפנימי שלי עם עצמי.
קלטתי שבכל פעם שהיה לי חודש קשה, אני נשבר ורוצה לחזור להיות שכיר.
קלטתי שאני באמת בתוכי לא מאמין בדרך שלי,
שאני לא לוקח החלטות עצמאיות, שאני לא משווק מכל הלב, שאני לא הולך עם זה עד הסוף, כי יש בי משהו שלא בטוח בזה עד הסוף.
עד שערב אחד, כשהוא שוב היה אצלי,
ושוב הרצה לי והפחיד אותי,
אז במקום לכעוס ולהיעלב ולהתגונן כרגיל,
אני לא יודע מה נחת עליי אבל פתאום ממש הצלחתי להקשיב לשמוע את מה שהוא אומר.
ופתאום ככה סתם,
ראיתי כמה הוא אוהב אותי.
כמה הוא דואג לי, איך הוא נמצא שם בשבילי, איך הוא רק רוצה שיהיה לי טוב, היום ובעתיד,
איך חשוב לי שאני אהיה מאושר.
וישבנו ככה בחוץ, ואמרתי לו "אבא, תודה. כל כך תודה שאתה דואג לי, אני כל כך מעריך את זה שאתה אוהב אותי ככה, ורוצה בטובתי, זה עושה לי נעים, אני גם מאוד אוהב אותך. ואתה יודע אבא, לשנינו יש בדיוק את אותה מטרה, אז תדע, שכל הטלפונים שלך, והדאגה שלך, והשיחות האלו בינינו, רק מחלישות אותי. הן מפריעות לי להגשים את הרצון שלי, הן מכשילות אותי בדרך. אם אתה רוצה לעזור לי, תהיה איתי, תשאל אותי איך הולך לי, תייעץ לי, תקשיב לי, תאהב אותי איפה ואיך שאני".
ואבא שלי, כמה שהוא אדם דעתן שעונה תמיד, הפעם הוא לא אמר כלום.
הוא שתק והקשיב ופשוט נתן לדברים לחלחל לו עמוק פנימה.
——–
ומאז אפילו פעם אחת הוא לא דיבר איתי על עבודה קבועה, או על ג'וב מסודר.
להיפך, הוא מתעניין בלקוחות החדשים שלי, נותן לי עיצות, ואפילו עזר לי פעם אחת לביים סרטון ללקוח.
וזה מדהים, כי בזה שהקשבתי לו, ויכולתי לראות בזה אהבה אלי,אני בעצם עשיתי עבודה, לא רק מולו,
עשיתי גם עבודה עם הקול הפנימי שלי, בתוך הראש שלי.
פתאום אני משווק בביטחון, יותר מאמין בעצמי,
והפסקתי לחשוב, כל פעם שקצת קשה לי, לחזור להיות שכיר, ובמקום זה אני מחפש דרכים יצירתיות לקפוץ עוד שלב בעסק שלי.
וזה אולי ישמע לכם מוזר, אבל מאז השיחה שלנו,
פעם בחודש בערך, אני מקבל מאבא שלי זוג נעליים חדשות, אלגנטיות.
ואם אני אשאל אותו "אבא, למה דווקא נעליים?", הוא יגיד לי שנעליים נכונות נותנות לוק של איש עסקים,
אבל בלב אני יודע, שהוא קונה לי נעלים, כי הוא רוצה להזכיר לי כל הזמן שהוא תומך בי בדרך שלי, למרות הפחד.