העגיל של מיס דייז – דריה כנף

פעם לא הייתי נוהגת למשרד. היה לי נהג.
עבדתי באותן שנים במשרד עורכי דין, שבמקום לתת לי רכב, או החזר הוצאות, פשוט מימן עבורי נהג מונית, שלקח אותי בכל בוקר למשרד והחזיר אותי בכל יום הביתה.
בכל ערב הנהג היה שואל אם להגיע מחר בשעה הקבועה? בצהריים הוא היה עובר, ביחד איתי, לקחת את הילדים מהגן הביתה, ואם נשארתי לישיבות ארוכות הוא היה מחכה לי בנאמנות בסיום הפגישה.
הנהג היה עוזר לי עם התיקים הכבדים, מצחיק אותי כשהיה לי מצב רוח טוב, ושותק איתי כששקעתי במחשבות,
ובתקופה שנסעתי איתו הרגשתי לגמרי "מיס דייזי".
מיס דייזי עם משכורת גבוהה, תנאים מעולים וחליפות צמודות.
אמריקה.
***
אבל בחיים, כמו בחיים, לכל מטבע יש 2 צדדים.
והצד השני של הנהג הצמוד והחליפות היה הצורך לעבוד קשה, על מנת שלבוס שלי ישתלם להמשיך ולהעסיק את עו"ד דייזי במשרד.
תוסיפו לזה את העובדה שהעבודה עצמה עניינה ואתגרה אותי, והנה בתוך חודשים מספר, העבודה הפכה להיות מרכז חיי:
לא ברור אם המונית והתנאים הם שקנו אותי, או שמא אני קניתי אותם, אבל שביעות הרצון הייתה בהחלט הדדית.
ולמרות שהיו לי אז 2 ילדים קטנים, כמעט ולא לקחתי ימי מחלה או חופשה (תודה סבתא),
השלמתי בכל ערב שעות עבודה מהבית (תודה רועי),
ולפחות פעמיים בשבוע איחרתי לגן (תודה סבא, דוד, אחות, שכנה והסייעת).
***
ועם הרצון הבלתי מתפשר להוכיח את עצמי, לענות הכי מהר לאימייל, לתת את התשובה הכי נכונה, ולהתלבט בכל ישיבה,
הגיע גם הרבה ניתוק רגשי מעצמי.
כי הרי אי אפשר לחלק עוגה של 100% ל- 90% ועוד 90%,
ולכן אחרי שסיימתי לעבוד, לחשוב על עבודה, ולתכנן מה יהיה מחר בעבודה,
נשארו לי אולי 10% של אנרגיה לכל מה שחייבים לעשות והוא לא זה,
ומטבע הדברים, עניינים "שוליים" כגון טיפול בנפש שלי, בילוי עם חברות, חוגים או חלילה לעשות כלום – פשוט לא קרו.
***
ושיא השיאים, מבחינת המסירות הבלתי מתפשרת שלי לכל מה שהוא "חוץ", מול אפס דיבור צפוף עם עצמי "בפנים",
היה בבוקר האומלל שבו נקרעה לי האוזן:
התעוררתי מוקדם, בסביבות 6, כהרגלי,
הנהג היה אוסף אותי בד"כ ברבע ל 7 (לפני שהקטנים מתעוררים),
ובאותו בוקר, אחרי שכבר הייתי רחוצה לבושה ומאופרת,
נשאר לי רק לסדר את השיער,
אבל אז קלטתי שאני מאחרת. שכבר רבע ל- 7.
ובתור עובדת מסורה שלא רצתה לבזבז לבוס שלה כסף על מונית שעמדה וחיכתה, או לבזבז לעצמה 5 דקות עבודה, חלילה,
החלטתי להסתרק תוך כדי תנועה ופשוט לקחתי איתי את המברשת מחדר האמבטיה דרך המסדרון וככה הסתרקתי בעודי הולכת לעבר דלת הכניסה.
ובמהלך הסירוק החפוז נתקלתי בתלתל עקשן, קשר בוקר שכזה, והפעלתי ממש כח כדי לפרק אותו.
אך לצערי, הקשר הסתבך לא רק עם עצמו, אלא גם עם ובתוך העגיל שהיה לי באוזן,
ופעולת המשיכה החזקה שלי, עם שערות המברשת הקשות, תוך כדי הליכה נמרצת, הביאה לתלישה של העגיל הסגור מהאוזן,
תלישה חזקה,
וכתוצאה מכך האוזן פשוט נקרעה.
כן כן,
פשוט כך מצאתי את עצמי, עומדת, בשעה רבע לשבע ליד הדלת, לבושה במיטב מחלצותיי, מאופרת ומתוכשטת, עם אוזן קרועה.
***.
והאמת היא שאני זוכרת את הכאב עד עכשיו.
הוא פילח את כל גופי מלמעלה למטה, העגיל נפל כשכולו נוטף דם, האוזן שלי רתחה ושרפה, הכל התערבב לי, ואני חושבת שבאמת ראיתי כוכבים.
אבל מצד שני – ניתוק רגשי זה כאן – ועם כל הכבוד לכאב, היו לי עוד כמה שיקולים על הראש:
כמו למשל העובדה שהנהג מחכה. ויש לי עבודה להגיש. ופגישה בצהריים. ואם אני עכשיו אצעק או אבכה כולם יתעוררו ויילך לי היום. ופשוט לא יכולתי להרשות לעצמי את כל אלו.
למעשה, הפחד מהלא מתוכנן, ומ"לאן היום הזה יכול לקחת את עצמו" אם אכנע לכאב, היו גדולים יותר מהפחד על האוזן הדואבת או על הבריאות שלי,
ולכן בדקה הקרובה עשיתי משהו, שעד היום חרוט בי, ואינני מצליחה להבין אותו לעומק:
באותו רגע פשוט ארזתי את עצמי בחזרה למצב מתפקד, החזרתי את המברשת והעגיל שקרע את האוזן לאמבטיה, ניקיתי את הדם, נשמתי עמוק ויצאתי מהבית.
פשוט כך: בלי להעיר את רועי, בלי לבכות, בלי לצעוק, בלי להתקשר לרופא, בלי לחבוש את עצמי, בלי לרוץ למוקד. פשוט יצאתי מהבית, נכנסתי למעלית, יצאתי ממנה, נכנסתי למונית ואמרתי לנהג, בחיוך הרגיל: "בוקר טוב".
***
ואז הגעתי לעבודה.
וכמובן שתוך עשר דקות הבנתי שאני לא מתפקדת ושאם לא אסע למוקד בהקדם אני אמות פה ועכשיו, או גרוע מכך – בגדי העבודה שלי יוכתמו.
ולכן הזמנתי שוב את הנהג החביב, רק שהפעם הוא לקח אותי למוקד הקרוב, שם קיבלו אותי וטיפלו בי והדביקו אותי, לא לפני שנזפו בי שלקח לי זמן לבוא.
בשעה 9 כבר הייתי חזרה במשרד, כוס מים ושני אדוויל החזירו אותי ליום הסוער שהתחיל באיחור, ואני חושבת שאפילו לא התקשרתי הביתה לספר מה קרה לי, אולי רק בסמס…?
מה שנקרא, יום רגיל בעבודה.
***
והיום, אם מסתכלים עליי, אין לי אפילו צלקת קטנה מכל הסיפור.
אף אחד לא יכול לנחש שפעם קרעתי לעצמי את האוזן,
אבל אני של בפנים מחזיקה צלקת לא קטנה בלב מכל מה שקרה.

אני של בפנים מבינה היום שאיך שהתנהגתי לעצמי, אז, זה פשוט ניתוק מהרגש. ניתוק מהגוף. ניתוק מהטבע.
אין לי מילים אחרות.
עד היום אני נושאת את הצלקת של איך שהעדפתי אחרים על פניי.
של איך שחשבתי שלהיות מקצועית ואחראית זה לבטל את עצמי.
של איך שמיהרתי לצאת, ואיחרתי לחזור, למקום הכי טבעי שלי. הביתה.
של איך שטבעתי לחלוטין בדמותה של עו"ד דייזי.
טבעתי עד זוב דם.
***
והיום בבוקר כשעלמה שלי הייתה זקוקה לי,
ובשעה חמישה לשמונה – בדיוק כשהייתי חייבת לצאת – היא ביקשה מספר דקות מזמני,
הכל חזר אליי.
היה לי משהו חשוב לסגור על הבוקר במשרד,
ממש רציתי להגיע היום בזמן,
והיו לי הרבה עניינים אחרים שהטרידו אותי, שלא לדבר על האחים שלה שכבר איחרו למסגרותיהם.
אבל אז נזכרתי בעגיל,
הצלקת שבלב הרימה את ראשה,
ולמרות שהיה לי משפט דחייה מוכן על קצה הלשון, עצרתי רגע.
עצרתי ונשמתי.
והקשבתי למה שעלמה מבקשת ממני.
והסתכלתי שוב על השעון,
נלחצת שוב, מהזמן הממהר,
ואני חייבת לרוץ ואולי מחר?
אבל שוב הלב דיבר אליי,
הוא ממש מדבר מסתבר,
הוא והצלקות,
ובהחלטה של רגע בחרתי אחרת,
בחרתי בעלמה.
בחרתי לתת לעלמה את הכמה דקות האלו, והיחס שהיא הייתה זקוקה לו, על חשבון מה שבחוץ.
ואז מה אם זה על חשבון.
אז מה.
***
והאמת היא שאני שמחה מזה.
אני שמחה שאני כבר לא חיה בניתוק הרגשי של פעם, הוא בא עם הרבה הטבות וסינוורים, אך הוא גם גבה ממני מחיר יקר.
אני שמחה שיש לי הזדמנות שנייה, אפשרות לגדל היום, משפחה ובית ועסק, מתוך חיבור רגשי. מתוך רצון ללכת בכיוון שהלב לוקח אליו, ולא הנהג.
עבורי, זהו כל ההבדל.