אהבה שבשיתוף

שלשום בערב, כמו בכל יום רביעי, דריה הלכה ללמוד, ואני נשארתי עם איימי בבית.
איימי שלנו, שהיא תכף בת שלוש, לא יכולה להירדם בלי שהיא שותה בקבוק שלם של תה, במיטה שלה, כשהרגליים של על מי שיושב לידה, והוא מחזיק לה את המוצץ.
אז אחרי שהשכבתי אותה במיטה, ירדתי למטה הרתחתי את הקומקום עם המים, וכשפתחתי עם המגירה להוציא משם בקבוק, גילתי שהוא לא שם. חיפשתי במדיח בכיור בחדר שלנו, בחדר שלה מתחת למיטה מעל השידה וכלום .
ובנתיים ילדתי המתוקה כבר התחילה לדרוש – "אבא תה תה אבא".
ואז לקום מהמיטה ולהגיד "אבא תה אבא תה",
ובשלב מסוים סימסתי לדריה, והיא ענתה שבקבוק אחד הלך לאיבוד ובקבוק שני כנראה נשכח בגן.
בקיצור אין עכשיו אף בקבוק בבית.
"אבא תה", היא אומרת לי.
"אני יכול להכין לך בכוס", אני עונה, והיא "אבא בקבוק", "אין בקבוק", אני עונה והיא – "אבא תה בקבוק!" כאילו לא שמעה את מה שאמרתי לה בדיוק עכשיו…
"אבל אין" אני עונה "אחד הלך לאיבוד ואחד שכחנו בגן",
"אבא בקבוק !" היא ממשיכה,
וככל שהיא צועקת חזק יותר, גם הבכי מגיע, ואז היא נזרקת על הרצפה ורוקעת ברגלים.
ותוך כדי שהיא עושה את כל הפעולות האלו, אני מקריין אותה:
"זה קשה לך שאין לך בקבוק, נכון?
את רגילה לשתות אותו כל ערב.
ועכשיו את מרגישה שאת לא יכולה להירדם בלעדיו…
את בוכה, זה קשה לך זה עצוב לך…"