אני לא יודע כמה מכם יודעים זאת, אבל לדיסלקטים קשה עם כדור.
קשה לנו, לי, לתפוס כדור, אני חושב שזה קשור לקשר עין-יד.
לכן רוב חיי נמנעתי מלשחק כדור, ואתם יכולים בטח לתאר לעצמכם, שזה לא פשוט להיות ילד רגיש, שלא אוהב לשחק בכדור.
אז רוב הזמן בהיתי והמצאתי סיפורים.
יום אחד נסענו לבני הדודים שלנו, מצד אבא שלי.
הייתי אולי בין שמונה תשע כזה, ואיך שהגענו, כל הבנים הבני דודים והשכנים יצאו לשחק בחוץ בכדורגל.
"רועי בוא!" הם קראו לי, "בוא לשחק איתנו", אבל אני העדפתי להישאר לשבת בסלון.
לא רוצה לשחק עם כולם.
אבא שלי חש עצב בשבילי, הוא אולי התבייש בי, שאני לא כמו כולם.
ואמר לי "צא לשחק, אני אבוא איתך",
"אני לא רוצה" עניתי, אבל הוא לא וויתר, "בוא תשחק, תהיה כמו כולם, תהיה קצת גבר".
להיות קצת גבר, להיות כמו כולם, אלו לא דברים שיכולתי להתעלם מהם.
זה אולי היה החלום הכי גדול שלי, להיות כמו כולם, להצליח לשחק בכדור, להבקיע גול, לקבל את כל האהבה הזו, את כל ההערכה הזאת.
אז עוד רגע היססתי אבל אז הוא נתן לי את המבט הזה, המבט של "אל תאכזב אותי".
אז קמתי, ויצאתי החוצה, לשחק בכדור.
איך שהגעתי שמו אותי בשער, לא יודע למה דווקא בשער, אבל כנראה שכולם חשבו שזה המקום הכי נכון עבורי
"קדימה רועיקו!" הוא צעק, "קדימה, אל תוותר להם, תראה להם איך אתה משחק!", הוא עודד אותי.
אבל ברגע הראשון שנזרק כדור לעברי, הוא פגע לי ישר בפרצוף.
כמובן שלא הצלחתי לבלום אותו, לתפוס אותו או לחמוק ממנו, הכדור פשוט פגש אותי בפנים.
דם התחיל לרדת לי מהאף, זה היה מאוד שכיח אצלי, הייתי מין ילד רגיש כזה, שלא אוהב לשחק בכדור ושיורד לו כל הזמן דם מהאף.
המשחק ישר הסתיים וכולם היו סביבי, חלקם צוחקים, חלקם דואגים, ואבא שלי שנמצא לידי.
"לא נורא רועיקו, בפעם הבאה אתה תצליח לבלום את הכדור", הוא אמר לי.
מאז כמעט ולא שיחקתי בכדור.
אני שונא לשחק בכדור.
ויום אחד צפיתי באורי שלי משחק כדורסל, מכדרר וקולע לסל.
"בוא אבא" הוא קרא לי "בוא לשחק".
"לא בא לי" אני עונה.
"שקרן!" הוא מכדרר וקורא לעברי
אני מחייך
"אתה מפחד?"
אני ממשיך להביט בו
"כן", אני עונה,"אני מפחד".
"אז בוא נשחק שלושתנו", הוא מציע
מה?
"אני אתה והפחד שלך", אומר וצוחק בצחוק מתגלגל.
"באמת אתה מסכים שגם הפחד ישחק?"
אני שואל, "הוא יפריע", אני ממשיך את הבדיחה,
"ברור אבא, אתה תשחק כמו שאתה משחק, והוא ישחק כמו שהוא משחק, אבל אל תצחק עליו יותר מידי",
הוא מתרה בי
"אל תדאג, אני מבטיח להתייחס אליו בכבוד" אני עונה.
וכך שיחקנו, אני אורי והפחד שלי, וזה היה כיף.
והפחד בכלל לא היה כזה גרוע, הוא שיחק לא רע, ואפילו קלע שלשה.
מאז מדי פעם אנחנו משחקים כדורגל וכדורסל.
אפילו כבר שיחקנו עם עוד אבא ובן כמה פעמים.
אני לא אגיד שאני מת על זה, אבל אני בהחלט מחבב את זה.
היום בצהרים שוב ראיתי אותו משחק כדורסל.
בוא אבא הוא קרא לי:
וישר קפצתי וכדררתי.
"אתה זוכר אז בפעם הראשונה ששיחקת איתי?"
זוכר אני אומר
"אתה יודע שעד אותו יום לא הייתי משחק כדורגל בבית ספר, פחדתי, רק בבית שיחקתי.
אבל כשראיתי שגם אבא שלי מפחד, ושאני יכול לייעץ לו, זה נתן לי כוח לשחק עם כולם".
"אתה תופס??" הוא זורק אליי,
אבל התרגשתי,
אז זה עף לי ישר לפנים.