שיקופים בכסף

אתמול בערב ישבו אצלנו בני זוג, למפגש זוגי, ובשיחה המרובעת עלה חזק נושא הכסף: בני הזוג סיפרו שלפני מספר שנים הם החליטו להילחם במינוסים ובהלוואות, ואחרי כמה שנות צמצום ותקצוב הדוקים, הם חוו הצלחה גדולה, עד להבראה מלאה של מצבם בבנק.
הגבר הוא שכיר, בעל תפקיד קבוע ויציב, ואילו האשה עצמאית, מטפלת רגשית, ושניהם מאד שמחים על השינוי לטובה במצבם. רק שלאחרונה, האשה מבקשת לעשות קפיצה בעסק שלה, להתחיל לפרסם, לשווק, להגדיל שעות שכירות בקליניקה, ועל מנת שתוכל להוציא כספים שהם לא חלק מהתקציב המשפחתי הקבוע, היא מבקשת לפתוח את התקציב שהם בנו, לשנות אותו, ולהתאימו למצב החדש שעומד בפניהם. ואילו הגבר, מצידו, מאד נלחץ מהרצון של אשתו, ומכל העיצות שהיא מקבלת מבחוץ שכרוכות בהגדלת הוצאות. ובמהלך הפגישה הגבר שוב ושוב הסביר שמה שהוא הכי מפחד ממנו, זה לחזור אחורה, לימי החובות וחוסר השליטה.
*
ואחד התיאורים שהכי נגעו בי, במהלך הפגישה, היה הרגע בו האשה תיארה כיצד קשה לה לחיות בצמצום. היא סיפרה שהצמצום בבית מביא אותה לצמצום בעסק, ו"תוקע" את התנועה שלו. היא סיפרה איך היא לא מרשה לעצמה להוציא כספים. ואיך היא מרגיש קטנה. ואיך שהיא הולכת לסופר, עם ההקצבה השבועית, במזומן, ויודעת שאסור לה לסטות ממנה. ממלאה את העגלה, וכשהקופאית מתחילה להסיע את המוצרים, ולחשב את מחירם, היא תמיד נאלצת להוציא מהעגלה חלק מהדברים שביקשה לקנות, רק בשביל להצליח לעמוד בסכום המוקצב. וכמה קשה לה ללכת אחרי זה ולעוף על רעיונות יצירתיים בעסק, וכמה היא מרגישה שזה מחזיר אותה לילדות שלה, בה היא הייתה תלויה ונזקקת וחנוקה.
ושכשהיא דיברה, זה היה מאד מרגש, וכל הזמן עלו לי פריימים שלי. שלנו. ושל איך גם אנחנו היינו בדיוק באותו מצב.
ואיך גם אני רציתי להיות בחופש בלתי מוגבל, ורועי היה זה שרצה לעמוד בתקציבים.
ואיך לקחנו יועצים כלכליים, והיינו צריכים למלא בטבלה כל שקל שהוצאנו.
ואיך כעסתי עליו בגלל זה. ורבנו מלא. וגם הוא כעס עליי.
ואיך לפעמים בסופר הייתי נמצאת בדיוק באותה סצינה עגומה, מוציאה מוצרים שרציתי לקנות. כי אין.
ואיך החבאתי ממנו לפעמים דברים שקניתי, למרות שהחלטנו שלא.
*
וסיפרתי להם את כל זה. ועל כל התהליך שעברנו יחד, כשהחלטנו לעבור מתודעת צמצום וחסכון והתחשבנות, לתודעה של הגדלת הכנסה, ושפע, ולסמוך.
ואיך למדנו שהמכסה גדל ביחד עם הסיר. ושכסף אפשר להכניס בהמון צורות. ואיך אנחנו מבינים היום שתנועה של כסף היא סינרגית, יציאה וכניסה, כניסה ויציאה. ושהכל זה תדר, ומשחק עם העולם, ושצריך רק לבקש, ואת כל מה שאנחנו מאמינים בו בהקשר הזה.
וככל שהסיפור התקדם כבר ממש התלהבתי, וקפצתי והדגמתי וצחקתי עלינו, והרגשתי שאני ממש עוזרת להם לראות ולהאמין שבאמת יש עולם אחר. שבאמת יש דרך אחרת להסתכל על כסף. ושאנחנו הנציגים של הדרך הזו הערב, הדוגמנים שלה שבאו מהעתיד, לספר להם שיכול להיות שפע, ויכולה להיות שמחה בכסף, ושאפשר לצעוד גם בדרך אחרת.
*
וכל הזמן שדיברתי, הגבר הסתכל עליי, וראיתי שקשה לו להאמין לי.
האשה הייתה "בצד" שלי, דבריי כמו אישרו עבורה את בקשת העומק שלה, לגדול ולהעז ולסמוך,
אך הגבר היה לכאורה ב"צד" השני, הצד שמפחד ומגמגם ושרוצה בטחון, ומשם דבריי התקבלו אחרת.
ובכל הזמן שדיברתי, קפצה לי בבטן מעין נקודה קטנה כזו, שסימנה לי משהו. סימנה לי שחסר איזה חלק במה שאני אומרת. שזה לא הכי הכי מדויק ונאמן לאמת שאני יכולה לתת.
אבל לא ידעתי מה לא מדויק שם, באמת הרגשתי שאני מספרת להם ממש הכל, לפרטי פרטים,
ולכן מתישהו פשוט סיימתי לדבר, נשענתי אחורה, ונתתי לרועי להמשיך להוביל את השיחה.
*
והיום בארבע, אחרי העבודה, אספתי את הילדים, הם היו רעבים ורצו ללכת למסעדה, אבל לי התחשק לבשל, אז הצעתי שיבואו איתי לסופר, וכך גם כל אחד יוכל לבחור לעצמו קינוח טעים. ובאמת נסענו, וחנינו, ונכנסנו, והעמסנו את העגלה בכל טוב של רעב סוף יום שכזה, והסענו אותה יחד לקופה.
אבל אז, בזמן שעמדנו בתור, פתחתי את הארנק, לתת לילדה שלי כסף שהיא ביקשה, וראיתי שיש לי רק 150 ש"ח. אוקיי. ואז שלחתי יד למקום בו נמצא כרטיס האשראי שלי, ולחרדתי הרבה גיליתי, שהוא לא נמצא בארנק.
איך זה הגיוני? ניסיתי להבין, אולי הוא נפל לי בתוך התיק? התחלתי לפשפש בלחץ, אבל אז מייד, זה היכה בי: אתמול נתתי את הכרטיס שלי לרועי! שמסתובב עכשיו בתל אביב הרחוקה עם שני הכרטיסים. של שנינו.
ולי אין איך לשלם באשראי.
ולי אין איך להוציא כסף.
וכך, פחות מ- 24 שעות אחרי הפגישה עם בני הזוג היקרים לליבי, נוצר מצב שעמדתי בסופר, בדיוק במקומה של האשה, סביבי עומדים ילדיי המורעבים, בידיי 150 ש"ח בלבד, ומולי עגלה מלאה בכל טוב – ממנה אני צריכה להתחיל להוציא עכשיו חצי מהמוצרים….
*
כמובן שמייד כשזה קרה התחילה לכאוב לי הבטן, מבוכה גדולה תקפה אותי, נאלצתי לוותר על הרבה דברים 'לא חיוניים' שתכננתי לקנות, חלק מהילדים שלי התאכזבו ש'דווקא את מה שהם בחרו' הוצאתי מהעגלה, וכל הסיטואציה הפגישה אותי עם רגשות מאד לא פשוטים.
אבל בגלל שאני כבר יודעת בדיוק איך העולם הזה עובד, ובגלל שזה לא קרה לי כבר כמה שנים, הבנתי מייד שיש פה שיקוף מטורף.
ושהשיקוף הזה בא להראות לי, את כל מה שפספסתי אתמול, כדי שאבין בדיוק למה הבטן שלי דיברה איתי בפגישה:
הבטן שלי, שניסתה לסמן לי שאני חייבת לשים על כל הדברים שאני אומרת לבני הזוג, פיסקת אזהרה.
פיסקת אזהרה שאומרת,
שנכון שאני הצלחתי לצאת ממצבי צמצום ודוחק;
ונכון שאני כבר לא חושבת כל היום על כסף;
ונכון שאני מצליחה להתפרנס באופן יותר פתוח וזורם מפעם;
ונכון שאני כבר לא מוציאה (בד"כ 🙂 ) מוצרים מהעגלה בסופר;
אבל בפנים, עמוק בפנים,
אני עצמי עוד לא מאמינה בדבר הזה עד הסוף.
עמוק בפנים, אני עצמי לפעמים חושבת שזה לא בטוח לחיות כמו שבחרנו.
עמוק בפנים, אני עצמי עדיין מתכווצת כשמגיע חיוב אשראי שערורייתי; כשאני מתבקשת לשלם שכירות על סדנא שעוד לא התמלאה; כשאני צריכה להעביר מקדמה על כנס שיקרה בעוד חודשיים ומי יודע מה יהיה.
עמוק בפנים, אני מתה מפחד לחזור אחורה!
בדיוק בדיוק כמו הגבר שפגשתי אתמול.
*
ובגלל שבפנים אני עדיין קצת כמו הגבר,
ובחוץ אני רוצה להיות יותר כמו האשה,
אז כשדיברתי כך לשניהם,
כאבה לי הבטן.
ולמרות שהייתי אומרת להם היום בדיוק את אותו הדבר שוב,
הפעם בכל זאת הייתי מוסיפה: שגם אני לא תמיד מאמינה לעצמי.
ושגם אני לא תמיד בטוחה שזה אפשרי עבורי.
ושגם אני לא תמיד עושה את מה שאני מעודדת לעשות.
ושעוד אין לי חופש מלא שם.
ושאני עוד לא תמיד סומכת.
ושעוד יש לי דרך. ארוכה.
*
ואולי עכשיו זה בדיוק הזמן להגיד, לזוג החמוד, ובכלל:
שגם אם מישהו מלמד אותנו משהו, תומך בנו, עוזר לנו לראות צורת מחשבה אחרת, זה לא בהכרח אומר שהוא כבר "שם".
להיפך, זה רק מעיד בעיניי, שאת מה שהוא מלמד עכשיו, הוא עדיין רק לומד.
ושזה בדיוק הפצע שלו.
ושזה מה שהכי מעסיק אותו.
ושבדיוק כאן,
ומתוך הכאב,
ולאור הרצון העז לגדול ולבטוח,
בדיוק משם מגיעה התשוקה הכל כך גדולה שלו,
ללמד.

שלכם

דריה