כנות – עבר, הווה, עתיד

לפני כמה שבועות יצאנו לארוחה עם חברים שלנו ועם הילדים.
ותוך כדי שאנחנו יושבים ואוכלים להנאתנו, אנחנו רואים ילד, בן 3 בערך,
רץ מצד אחד של המסעדה לצד השני, כשהוא מתייפח מבכי, ואבא שלו רץ אחריו.
ואז האבא תופס אותו, מרים אותו על הידיים, ומתחיל לצעוק עליו: "כמה פעמים אמרתי לך? כמה? אני לא מרשה לבכות בגלל אוכל!", בתגובה, הילד כמובן בוכה חזק יותר, והאבא לא מוותר: "אם לא תפסיק לבכות מייד, אני אתן לך סיבה אמיתית לבכות!".
הילד המפוחד מנסה לעצור את הדמעות בכח, ורק ממשיך לייבב חרישית, והם הולכים משם.

וכולנו בשולחן שותקים, ומסתכלים אחד על השני, ואז אחד מהחברים מישיר אליי מבט, ואומר לי: "וואוו! קולט כמה חשובים הפוסטים שלך על הורות? זה ממש נותן להורים כלים אמיתיים להתמודד, בדיוק עם מצבים כאלו. מתי כבר תוציא על זה את הספר ״הורות כנה״? ואני שומע את מילותיו, והן כמו מנגינה ערבה לאוזניי.

אני יושב שם, ולא מצליח להסתיר את החיוך שמתפרש לו על פניי מאוזן לאוזן, חיוך שמעיד על כך שהנפש שלי מתמלאת בגאווה וערך.
מדהים מה שמחמאה אחת על העשייה שלי יכולה לעשות.
והגב שלי מזדקף לו ככה באיטיות, ורגע לפני שאני כבר ממש זקוף לחלוטין מסיפוק עצמי, עלמה, בתי בכורתי שישבה לידי, מתכופפת ולוחשת לי באוזן:
"סתם שתדע, גם אתה מלא פעמים אמרת לי את המשפט הזה. שאסור לבכות בגלל אוכל".

וברגע אחד כל האוויר שהרגע ניפח את הבלון, יוצא החוצה.
מפרצוף מלא בגאווה, הפרצוף שלי מתמלא בושה.
מדהים מה שמשפט אחד יכול לעשות.

ואני יושב שם שותק, ואפילו לא יכול לפתח אתה שיחה על זה, כי אני כל כך מפחד שהנושא יעלה ככה, מול כולם, ושאני אתפס במערומיי.

שכולם יגלו שאת המשפט שהרגע נאמר על ידי ההורה הכועס, המשפט שבגללו הציעו לי להוציא ספר על "הורות כנה",
זה בדיוק אותו משפט שאני אמרתי מלא פעמים לילדה שלי.
אז אני מחייך אליה, כמו מתחנן לפניה, שלא תעלה את הנושא מול כולם,
אבל היא חכמה, הילדה שלי. היא קראה כבר לבד את המצב, ולכן היא רק לחשה לי את הדברים באוזן.

וכל הנסיעה הביתה, מהמסעדה, אני שותק.
דריה מנסה לדובב אותי, להבין מה קרה,
אורי מנסה להצחיק אותי,
איימי ישנה,
עלמה שלי בוהה החוצה מהחלון,
ואני פשוט נוהג לי עם פרצוף עצוב.

וזה לא סתם שכך התעצבתי:
זו לא הייתה רק הבושה מול החברים.
התעצבתי כך, כי ידעתי בדיוק על מה עלמה שלי מדברת.
הכל התחיל כשעלמה נולדה,
ואני, שזכרתי איזו ילדות דריה, אשתי, עברה,
כילדה קטנה ושמנמונת יחסית,
מאד פחדתי על הילדה הבכורה שלי,
זו שנולדה לי כשהייתי רק בן 26.

מהסיפורים של דריה, הבנתי איזה התמודדות קשה זו כשהמשקל הופך להיות עניין בבית ספר, במיוחד בכיתות הנמוכות, ומאד פחדתי שהבת שלי תעבור את מה שדריה עברה, ותסבול.
אז די מהר אחרי שהיא נולדה לקחתי על עצמי כפרוייקט, להציל אותה מזה.
ועל הנייר, הדברים היו נראים פשוטים:
נאכל רק אוכל בריא!
תזונה בריאה מגיל צעיר תמנע בעיות בעתיד.
ובאמת, לבית הכנסנו רק מזון מזין, לא קנינו ממתקים, עלמה לא נגעה במיצים ממותקים או בבמבה, והכל היה טוב ויפה.
עד שהיא התחילה לגדול.
וכשהיא התחילה ללכת לגן, לפגוש חברות, להגיע לימי הולדת, להתנהל עצמאית בארוחות משפחתיות,
פתאום התפקיד שלי כ"שומר התזונה", הלך וגדל.
כל הזמן, בצורה סמויה לפחות, הייתי בסוג של "אלרט" על מה שהיא מכניסה לפה.
ועלמה שלי, כמו כל ילדה בעידן שבו אנו חיים, רצתה לאכול כמו כולם, ממתקים ומיצים ועוגיות.
ואני, או שהייתי אוסר עליה, או שהייתי מעיר לה על הכמות "די, זה מספיק", והכל תחת הכותרת של "ממתקים זה לא בריא", ואם היא הייתה בוכה בגלל שהיא רוצה עוד פרוסת עוגה או עוגייה, הייתי אומר לה תמיד את אותו משפט: "אין מה לבכות בגלל אוכל. יש ילדים *באמת* רעבים בעולם".

אבל בכנות,
זה לא היה רק זה שהגבלתי אותה לאכול ממתקים,
זה גם מה שנאמר שם מתחת לפני השטח:
"אני מפחד שתהיי ילדה שמנה, יש משהו שאת יכולה להיות, שאני מפחד ממנו, יש משהו בך, אפילו אם הוא רק בפוטנציאל, שאני לא מקבל".
ולמרות שמעולם המילים האלו לא נאמרו, הן היו במחשבות שלי.
ומחשבות, גם אם רק חושבים אותן, מי שמספיק קרוב אלינו, שומע גם אותן.
וכשנותנים לילד להרגיש שיש מקום שבו אנחנו לא מקבלים אותו,
הוא רק מנסה להוכיח לעצמו שאין מצב כזה.
ושההורים שלו חייבים לקבל אותו בכל מצב.
זה אינסטינקט הישרדות טבעי של כל ילד.
אז מה הילד עושה?
הוא רק מחמיר את המקום הזה בו.
כמו מכריח אותנו לקבל אותו גם שם.

אז כמובן, שהממתקים הפכו להיות ממש עניין בינינו:
עלמה בכוונה רצתה לאכול יותר ממתקים, בכוונה לא הייתה מפסיקה כשהייתי אומר לה,
בכוונה בוכה יותר חזק, פתאום ממתקים הפכו להיות הדבר שהיא הכי רוצה בעולם, הדבר עליו היא לא מוותרת.
ובצדק!
היא רק רצתה לדעת שאבא שלה אוהב אותה ומקבל אותה בכל מצב.
ואני – כל פעם מחדש נפלתי בפח:
של לרצות שיהיה לה יותר טוב, של ליצור את הילדה ה"מושלמת" לחברה שלנו, של "רק שהיא לא תהיה שמנה", של "רק שהיא לא תסבול מחוסר קבלה חברתית" (כמו דריה בילדותה, או כמו שאני סבלתי בילדותי, מדברים אחרים).
בעצם, לא קיבלתי אותה, בשביל שהילדים בכיתה יקבלו אותה.

עד שערב אחד, בעקבות שיחה שהייתה לי עם אדם חכם מאוד, הבנתי בפעם הראשונה באמת,
שמה שהילדים שלי צריכים זה לא שאני אכין אותם לחיים,
אלא שאני עצמי אקבל אותם – כמו שהם,
על כל דבר שיש בהם, על כל רצון, דפוס ותכונה.
ושהדרך שלהם, היא הדרך שלהם, ולי רק נותר לאהוב אותם בכל שלב,
ושזו המתנה הכי גדולה שאני יכול לתת להם: אישור על כל מה שהם.
והדבר היחיד שחשבתי עליו בכל זמן השיחה הזו איתו,
היה על איזה טעות אני עושה ביחס שלי לעלמה בעניין הממתקים.

עלמה הייתה אז בת חמש וחצי, ואני זוכר את הערב הזה:
חזרתי הביתה, נכנסתי לחדר שלה, הסתכלתי עליה ישנה, ונשבעתי לעצמי, נשבעתי: שאני לעולם לא אעיר לה יותר על ממתקים.
ובאמת מאותו ערב משהו במערכת היחסים בינינו, סביב הנושא, השתנה, לא הערתי לה על זה יותר,
וכמובן שהאהבה שלה לממתקים קיבלה את האיזון שלה, את הדרך שלה.

מאז לא דיברנו על זה, על התקופה ההיא,
ואני קיוויתי שהיא פשוט שכחה, שהעבר הזה נמחק,
אבל המשפט בארוחה ההיא באותו ערב הוכיח לי שטעיתי.
ושכל מה שקרה רשום בספר הזיכרונות שלה היטב.
אז למחרת בבוקר, כשיצאנו לטיול עם ג'ני הכלבה שלנו (כנראה ששנינו רצינו לדבר על מה שהיה אתמול),
איך שהתחילה השיחה כבר הייתי עם דמעות בעיניים:
"סליחה ילדה שלי" פתחתי, "טעיתי, אני יודע. הייתי אבא צעיר לא ידעתי את מה שאני יודע היום".
אבל הסליחה לא הספיקה לעלמה.
היא רצתה שנעלה זיכרונות. והיא זכרה הרבה:
את כל הפעמים שאמרתי לה די.
את כל הפעמים שהיא רצתה עוד פרוסת עוגה ולא הרשיתי לה.
את כל הפעמים שהיא הרגישה שאני לא מקבל אותה בדיוק כמו שהיא.

ואחרי שעברנו על כל המקרים שהיא זוכרת, שתקנו שנינו.
הגוף התמלא כאב, כאב על מה שהיה.
אני הרגשתי את הכאב שלי, מהיום, מהילדות שלי, את ייסורי המצפון, האשמה, הבושה,
והיא הרגישה את הכאב שלה.

ואחרי שסיימנו לכאוב, היא נתנה בי את המבט הזה שלה, את המבט האוהב הזה, את המבט החכם הזה, את המבט המבין הזה, המבט שמיוחד רק לה בכל העולם כולו, ואמרה לי:
"אבא, אתה כל הזמן אומר שאתה רק רוצה לקבל אותנו כמו שאנחנו, שאתה לומד איך לעשות את זה ושזה השיעור של החיים האלה, לקבל לקבל לקבל. אבל זה לא רק השיעור שלך. זה השיעור של כולנו, גם שלי. כי גם אני רוצה לקבל אותך כמו שאתה, על כל החלקים שלך, את העבר שלך, את ההווה שלך, את העתיד שלך".
אמרה וחיבקה אותי עם דמעות בעיניה:

"אתה אבא מצוין, שתדע, ככה בדיוק כמו שאתה".

כמה שהייתי צריך את המילים האלו.

רק כך, הפנים שלי חזרו והתמלאו בגאווה.

כנות – עבר, הווה, עתיד