רצונות מתנגשים, הורות והגשמה

לעולם לא נחצה את אותו הנהר פעמיים (הרקליטוס):

כשעבדתי בווינט, הייתי חוזר כל ערב בערך בשמונה הביתה.
הייתי חוזר רעב, כועס, אחרי נסיעה של שעה ברכבת, לא כולל ביטולים ואיחורים.
זאת הייתה השעה שדריה הייתה מקלחת ומאכילה את אורי ועלמה (איימי הייתה רק בתכנון),
ובשנייה שהייתי נכנס כולם היו רוצים את תשומת הלב שלי.
ולי – לא היה מה לתת. וזה בלשון המעטה.
היה לוקח לי בערך שעה להתאזן, ואז הם כבר היו ישנים, במקרה הטוב היו מקבלים ממני נשיקת לילה טוב.
את הזמן איכות שלנו היינו מבלים בסופי שבוע בלבד.
ולאורך כל הזמן הרגשתי שאני מפספס את החווית הקטנות של החיים שלהם, אבל מצד שני, אני גבר שאמור לפרנס את המשפחה שלו, וככה זה החיים.
כשנהייתי עצמאי, ופתאום היו לי שעות רבות עם הילדים, הלב שלי התמלא בהרבה ממה שהיה חסר לו.
ואז הבנתי שאני לא הולך לוותר יותר על הילדים שלי, תמורת שום דבר.
אבל תודה לאל העסק התחיל לפרוח, הצטרפו עוד ועוד לקוחות, ולאט לאט ראיתי שהשעות שלי עם הילדים הולכת ומצטמצמות להם.
הכל היה טוב ויחסית מאוזן כשעבדתי בבית, אבל מאז שאני יושב במשרד,לאט לאט השעות זולגות עוד ועוד.
והנה היום, כבר ב- 6 בבוקר הייתי בדרך לצלם סרט בבאר שבע, לאורך כל היום, טלפונים, לקוחות, פרויקטים בעבודה,
והנה שוב אני מוצא את עצמי נכנס בערב הביתה, כשאני בטלפון ,עם מלא דברים על הראש.
והנה שוב שלושתם, מקלחות וארוחת ערב, והנה שוב, אין לי מקום לכלום.
אופפפפפפפפ אני קולט את עצמי, רגע מה קורה, האם אני הולך לאבד שוב את הילדים שלי? האם חזרתי לאותו מקום שהייתי בו בווינט?
מה אני צריך לעשות? לסגור את העסק? להפסיק הכל? הרי הבטחתי לעצמי.
הסתובבתי עם התחושה הזאת רב הערב.