כמי שגדל בבתי ספר דתיים, התחלתי לצאת עם בנות בגיל מאוחר יחסית.
ובגלל שמעולם לא דיברו איתי על מיניות, עונג או הקשבה לגוף האישה, את המידע שלי קיבלתי מחברים.
ואני זוכר שלפני שיצאתי עם נערה שהייתי מעוניין בה, חבר הסביר לי איך זה עובד: "תראה", הוא אמר לי, "תוך כדי שאתם מתנשקים, תכניס לה יד מתחת לחולצה. בפעם הראשונה היא תוציא לך את היד, אבל אל תוותר. תנסה שוב ושוב עד שהיא תסכים. אחרי זה תכניס לה יד למכנסיים. גם שם היא תוציא לך את היד שוב ושוב, אבל אל תרפה, תמשיך לנסות ולבקש, לרוב בסוף הן משתכנעות".
לדייט הגעתי במוד משימתי: לנסות לגעת בכמה שיותר איברים בגופה של אותה נערה. אבל בגלל האופי החנוני שלי (כך לפחות חשבתי אז), לא העזתי באמת לעשות שום דבר.
היום, בעבודה שלי עם נשים וזוגות, אני שומע שוב ושוב על טראומות מיניות, בעיקר בגיל הזה שבו מגלים את המיניות. ובכל פעם כזו, אני מתמלא בכאב גדול: גם על אותן נשים, שהיו צריכות לעבור את הסבל הזה, וגם פחד גדול על הילדות הפרטיות שלי, הגדולה שלי בקרוב תחגוג 13, שלא משנה כמה אני אלמד אותן להיות קשובות לגוף שלהן, להגיד מה נעים להן ומה לא, ולדעת לא לרצות אף אחד דרך הגוף, עדיין יש מצב שיהיה שם בחור שיחשוב שהגוף של הבנות שלי הוא מטרה. ושה"לא" שלהן זו רק המלצה. ושאם הוא ינסה מספיק פעמים, הוא גם יצליח להשיג את שלו.
בעיניו, המטרה לא תהיה לעשות לבנות שלי טוב.
בעיניו, המטרה תהיה לגעת בכמה שיותר מאיברי הגוף שלהן.
ואולי זה יקרה, בגלל שעם אותו נער, אף אחד לא דיבר על מגע קשוב. אמא שלו כנראה לא סיפרה לו איך אישה אוהבת או מתענגת. ואבא שלו כנראה לא לימד אותו שלאישה יש את הקצב שלה, שצריך להקשיב לו.
ולמה?
כי אנחנו כל כך מפחדים לדבר עם הילדים שלנו על העונג במיניות, כל כך מפחדים לדבר איתם על מגע מיני אוהב, שבסוף אין להם מספיק מידע, ומשם הם עלולים לפגוע בדבר הכי יקר להורה אחר.
כהורים, זה התפקיד שלנו, ללמד את הילדים שלנו לגעת בהקשבה. להבין שמין זה לא כיבוש מטרה. שמין זה מסע של עונג והסכמה.