אחרי שבילינו יחד שבועיים בסוף אוגוסט,
מהבוקר עד הערב,
הייתי חייב כמה ימים של לבד.
–
לא באמת לבד, לא כזה שאתה נוסע לאן שהוא,
אלא לבד כזה שאתה בשגרה עם כולם, מכין ארוחת ערב, מכניס בגדים למכונת כביסה, מבלה עם הילדים את הימים שלך בצהריים, הכל כאילו כרגיל, רק שאתה לא באמת שם.
אתה מנותק. אתה על אוטומט.
וחוץ מזה אתה גם דואג שיהיו לך כמה שיותר רגעים פנויים, שהם רק שלך.
בקיצור מתבודד רגשית.
–
וכשאני ככה, דריה ישר שמה לב לזה.
כי היא רגישה, ומכירה אותי על בוריי.
ואני יודע שהיא לא אוהבת את זה, ושזה לא נעים לה,
כשאני פה אבל לא באמת פה,
לא באמת נגיש להקשיב, להכיל, להיות שם,
ולמרות זאת, אני ככה כשאני ככה.
ובפעמים האלו היא לא אומרת לי כלום,
לא ביום הראשון, לא ביום השני, וגם לא ביום השלישי,
אבל אחרי שאני ככה כבר כמה ימים, ממש זקוק ללבד שלי בתוך המשפחה,
אני כבר רואה שזה מטריף אותה.
–
ואתמול בלילה שכבנו לנו ביחד במיטה, של סוף יום,
ואני ישבתי לי עם הלפטופ על הרגליים,
דבר שלרוב אני לא עושה,
ועברתי בשקט על כלים להרצאה המעשית שלי שתתקיים בשבוע הבא,
ודריה הייתה לידי עם הטלפון שלה,
פתאום היא התחילה לצחוק.
אבל מה זה לצחוק, להתגלגל מצחוק,
ובמקום שאני אזרוק את המחשב על הרצפה, אתעניין במה היה כזה מצחיק ואתגלגל ביחד איתה כששנינו חבוקים,
משהו בתוכי פתאום התמרמר עליה,
על איך זה שהיא צוחקת ככה בזמן שאני עובד?
ולמה היא לא רואה אותי ולא מתחשבת בי?
וכשהיא חיבקה אותי במין קלילות כזאת, וצחקה לי ממש בתוך האוזן,
אז אם בימים רגילים – אם עד עכשיו עוד לא זרקתי את המחש -, עכשיו כבר בטוח הייתי מעיף אותו מהחלון ומחבק אותה בחזרה,
הפעם זה רק עיצבן אותי עוד יותר,
וכשהיא אמרה לי: "אתה חייב לשמוע את זה",
והראתה לי אחד מהפוסטים המצחיקים והשנונים האלו,
מהסוג שמצחיק את כולם חוץ ממני,
מצאתי את עצמי פתאום מסנן לעברה,
מבין שיניים קפוצות ומרוגזות,
את המילים הבאות:
"את שמה לב שאת מפריעה לי באמצע משהו חשוב??"
והמילים יצאו ממני במין ניגון כזה, שמתקבל באופן מאד לא נעים אצל הצד השני,
ושאתה יודע היטב שזה לא נעים לו.
–
וכמובן שהצחוק שלה פסק ברגע.
היא הפסיקה לחבק אותי,
ונשענה אחורה על הכרית שלה.
–
ופעם, סיטואציה כזו, הייתה הופכת לריב היסטרי מהגיהנום.
דריה הייתה אומרת לי: "מה יש לך? אני צוחקת במיטה וזה מה שיש לך להגיד לי?",
אני הייתי עוד יותר מתעצבן, כי היא ממשיכה לא לראות אותי ולהפריע לי,
אז הייתי עונה לה שהיא זו שלא בסדר,
ושככה לא מתנהגים כשמישהו עושה משהו לידך,
היא הייתה אומרת שאני רק מבקר אותה כל היום, ולא מקבל אותה כמו שהיא,
ואת מי שהיא, אני הייתי מתרגז מההכללות,
כל אחד היה נעלב ורב וצועק ושותק,
אח"כ מישהו היה מתנצל ומבטיח שהוא ישתנה,
אחרי כמה ימים היה קורה משהו דומה,
ושוב היינו רבים.
–
אבל הפעם זה לא עבד ככה.
אחרי דקה או שתיים, בהן המשכתי לעבוד על המחשב,
והיא ישבה לה על הכרית שלה,
היא באה פתאום,
וחיבקה אותי בעדינות ככה מאחוריי,
בזמן שאני כותב,
ואמרה לי בשקט: "אתה יודע, שאני אוהבת אותך, ושזה בסדר גמור שאתה ככה? אני מבינה, אתה צריך עוד זמן לעצמך, אני אביא לי ספר, שתוכל להמשיך לעבוד".
–
ואני יודע שמשהו שם השתנה במשך השנים.
פעם במקרים דומים דריה הייתה שומעת לא את המילים: "את שמה לב שאת מפריעה לי באמצע משהו חשוב?",
אלא הייתה שומעת: "אני לא אוהב אותך", "יש פה משהו שמעניין אותי יותר ממך", או אפילו: "אין לך ערך, את לא שווה".
היום היא גם יודעת לשמוע, שאני אומר לה בעצם: "אני ממש במצוקה", "כבר כמה ימים שאני לא מצליח לשלב בין המשפחה לעשייה שלי", "היה לי ממש כיף בחופשה, וקשה לי המעבר הזה, שכל אחד חזר לעיסוקיו", "אני חייב את הרגעים האלו של הלבד, יש מצב שאת נותנת לי ספייס גם כאן עכשיו?".
או במילים אחרות, היא שומעת שאני צריך, בדיוק כמוה, אהבה. ושיראו אותי.
–
וכשהיא שומעת אותי כך, את הצורך שלי האמיתי, היא עובדת אחרת מפעם.
היא אולי נעלבת לדקה, אבל גם מבינה שאני מבקש ממנה משהו, ולא מאשים,
ואז היא יכולה להתנהג אליי כמו למישהו שהיא אוהבת, שביקש ממנה משהו.
–
וזה מרגש אותי לגלות, אבל בדיוק באותו רגע ,
שבו רואים אותי באמת,
שבו נותנים מקום לרגש שלי,
שלא נלחמים בי, ואומרים לי שאני צריך להשתנות,
אלא מקבלים אותי,
בדיוק ברגע הזה,
מסתבר שאני יכול להיזכר טוב טוב,
איך לשלב בין עשייה למשפחה:
אז סגרתי את המחשב,
פניתי לאהובה שלי,
וביקשתי לשמוע בדיוק בדיוק מה הצחיק אותה קודם לכן.
ולצחוק יחד איתה.
–
וזה לא רק היא לי.
זה גם אני לה.
כי הבנו משהו שמאוד חשוב לזוגיות שלנו, והלוואי ונצליח ליישם אותו יותר, גם כשקשה לראות וגם כשיש אובך:
במקום לשמוע שוב ושוב שהצד השני אומר לי שהוא לא אוהב אותי, שהוא רוצה לשנות אותי, שהוא העיר לי עכשיו על שאני כמו שאני זה לא טוב,
אני באמת מנסה לשמוע מה הוא מבקש ממני עכשיו,
ולתרגם את מה שהוא אומר לבקשה,
לא לאשמה או לביקורת.
ולרוב אם אני אקשיב טוב,
אני אשמע שיש שם בקשה לאהבה.
בקשה שיראו אותו.
שיקבלו אותו כמו שהוא.
ואם אני מצליח לשמוע את הבקשה,
אני פשוט יכול לתת את זה, לצד השני,
ובמקום ריב וריחוק, אפשר שברגע אחד, זה יהפוך לאהבה ולקרבה.