אחד המשפטים שגדלתי עליהם היה:
בזיעת אפך תאכל לחם, ובאמת חשבתי תמיד שפרנסה ועבודה זה סבל.
אני זוכר את אבא שלי הולך בבוקר לעבודה, את הפנים שלו,
איך כל פעם שהייתי מתלונן על כמה קשה לי בבית הספר, הייתי שומע: ״חכה חכה שתתחיל לעבוד, תבין שבית הספר היה משחק ילדים״.
ואני בטח זוכר את העבודות הראשונות שלי, כמה רציתי לחזור הביתה מהעבודה,
כמה רציתי שהבוס לא יגיע לעבודה, שאני אוכל לעבוד פחות, להיות בפייסבוק,
והיה לי ברור שאם יהיה לי את כל הכסף בעולם, אני אבחר שלא לעבוד לעולם, בתאילנד, מתנדנד על ערסל.
עבדתי כי הייתי צריך כסף,
והאמנתי שכסף מרוויחים בזיעת אפי,
שבעבודה, לא משנה כמה היא טובה, חייב להיות גם סבל.
אבל האם בזיעת אפך, האמונה הזו, המשפט הזה שנמצא כל כך חזק ועמוק בתודעה המערבית, זו גזירת גורל? או בכלל כוונת המשורר הייתה מדריך פרקטי לחיים בגן עדן?
על פי הסיפור המקראי אדם וחווה אוכלים מעץ הדעת טוב ורע, מגורשים מגן עדן, ומשם צריכים לעבוד קשה בשביל להתפרנס, עד עצם היום הזה.
אבל אם לרגע לא נסתכל על זה כעונש, אלא כעל מדריך עם סוד גדול בתוכו,
עץ הדעת בעיניי מסמל תודעה:
תודעה של טוב ורע, תודעה של נכון ולא נכון, תודעה של תבניות, תודעה של איך צריך להיות, איך צריך להתנהג.
לא סתם אחרי שאדם וחווה אוכלים מעץ הדעת הם מתביישים בגוף שלהם, בושה תמיד מגיעה מתודעה שיש ״איך נכון״ ואיך ״לא נכון״ להיות.
אבל עץ הדעת, התודעה של טוב ורע, נמצאת בתוך גן עדן, בתוך תודעת גן עדן.
מהי תודעת גן עדן? תודעה שבה אין נכון ולא נכון, תודעה שבה אין טוב ורע, תודעה שבה אין דרך נכונה להיות, תודעה שבה כל אדם, כל חווה, יכולים להיות בדיוק כמו שהם, תודעה שבה יש מקום לכל סוגי התנועה, לכל התכונות, לכל החלקים שיש בנו.
וכשאנחנו מחזיקים את התודעה הזו אנחנו בגן עדן, שפע אין סופי, כל מה שאנחנו רוצים, צריכים, נמצא ממש שם בהישג יד, נגיש עבורנו.
ומה שמדהים שהתודעה של טוב ורע, נמצאת בתוך תודעת גן עדן, משמע תודעת גן עדן כבר קיימת בתוכנו, כבר עכשיו.
וכשאני מסתכל על עצמי, על למה סבלתי הרבה מאוד שנים כשעבדתי, אני רואה שניסיתי להיות משהו.ֿ
שניסיתי להתאים לתבנית מסויימת, שניסיתי לזוז כמו שצריך, שכל הזמן חיפשתי מה נכון ולא נכון, שכל הזמן חילקתי את עצמי, את התכונות שלי, לטוב ורע.
היו חלקים שנתתי להם מקום, והיו חלקים שהרגשתי שאני צריך להסתיר.
וברגע שהתחלתי לחפש את התנועה הטבעית שלי, ברגע שהתחלתי להשתחרר מכל התבניות של ״איך עובדים נכון״, ברגע שנתתי מקום לכל החלקים שלי, ברגע שהסכמתי לי, לכל התכונות שלי, לקחת חלק בתנועה העסקית שלי, ברגע שהפסקתי להתבייש במי שאני,
הלך והתמעט הסבל, והחליפה אותו ההנאה, ההנאה והעונג, את בזיעת אפך החליפה תודעת גן עדן.
זיעת אפך היא לא גזירת גורל, זה לא עונש שאלוהים העניש את האדם הראשון,
אלוהים שלנו לא כזה, הוא לא מעניש אותנו, הוא מדריך אותנו, מלמד אותנו איך לחיות בעולמו,
לחיות מתוך חיבור של מי שאנחנו, חיבור של הסכמה להיות כל מה שאנחנו,
לתת מקום לכל החלקים שלנו,
לנוע מתוך מה שנעים ומענג אותנו,
אלוהים שלנו רוצה שנחיה בגן עדן, ומלמד אותנו שעה שעה, איך להגיע לשם.
כנות – בגן עדן תאכל מה שטעים לך.
