מאז שאני מכיר את עצמי יש לי מין תחושה כזאת.
זאת תחושה שאצלי מורגשת בבטן.
לפעמים זה מרגיש כמו כאב, לפעמים זה מרגיש כמו בית, לפעמים זה פשוט מרגיש אני.
לתחושה הזאת אין מילים, היא פשוט תחושה.
עם השנים התחושה הזאת לובשת צורות שונות, היא לובשת מילים, בשביל שאני יוכל להרגיש אותה, פה בעולם הזה.
לפעמים צורה של הזוגיות שלי, קשים שאני עובר התקרבות התרחקות, אהבה חזקה, כעס גדול.
לפעמים התחשוה הזאת לובשת צורה מול הילידם, יסורי מצפון, אהבה גדולה, לראות את דמותי בהם.
תחושה מול חברים קרובים,בילוים משותפים, השווה, קנאה.
לאחרונה היא לבשה את צורת המלחמה, חרדות פחדים, שינאה אהבה.
ולפעמים היא לובשת את צורת הפרנסה, חרדות, כספים, שפע גדול.
והרבה פעמים היא לובשת את צורת הגשמה עצמית.
התחושה הזאת לוקחת את המציאות, את מה שקורה ומחיה אותו,
היא מספרת לנו את הסיפור שלנו.
הסיפור הזה זאת הדרך של התחושה הזאת להיות, לחיות, להרגיש.
נגיד שאני רב עם דריה ( אישתי אהובה), ואני כועס, ואז אני עצוב, ואז אני מתרחק, ומתגעגע ואוהב,ומתקרב, כל הרגשות אלו מלוות בסיפור בתוך הראש שלי, והסיפור הזה, נותן מקום לתחושה הזאת לבוא לידי ביטוי.
הסיפור זה הגוף של התחושה.
אני מספר לכם את זה גם בכבוע של השיווק הכן.
כי אני מרגיש שזה כך גם בעסק שלנו, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמינו, הצלחה, כישלון, שיווק פרסום, יש לי לקוחות, אין לי לקוחת רק עוד דרך של התחושה שלנו להתקיים.
והכי חשוב בכל התהליך הזה, זה לתת לעצמינו להרגיש את מה שקורה, לתת לתחושה הזה את כל המקום שהיא רוצה.
זה צריך להיות ללא כל מאמץ:
להקשיב לתחושה ,לתת לה מקום , לתת לה לחיות.
כשאנחנו לא משווקים בכנות, ומספרים כלפי חוץ דברים אחרים, בונים דמות אחרת מול העולם, אנחנו לנו נותנים לתחושה שלנו מקום, היא רוצה לכאוב ואנחנו צוחקים, היא רוצה להתלוננן ואנחנו משווצים, היא רוצה לצעוק ואנחנו מנומסים.
ושאנחנו לא נותנים לה מקום במקרה הטוב זה כואב בבטן במקרה הפחות טוב, זה מרחיק אותנו מימנה.
העסק שלנו זאת רק עוד דרך להביע את עצמינו בעולם, ואם אנחנו לא מבעים את עצמינו בכנות, האם אנחנו מבעים את עצמינו בכלל?