אני שם לב להתנהגות מעניינת של התודעה שלנו:
הדיאלוג הפנימי שלנו, הוויס אובר של החיים שלנו, הקול שמספר לנו כל הזמן את הסיפור של המציאות שלנו, מתחלק אצלי ואצל אנשים רבים נוספים שאני פוגש, לשני קולות עיקריים:

הראשון, הקול שמספר לנו את הסיטואציה דרך משקפיים מאוד דרמטיים. כואבים. עצובים. יש יגידו מסכנים. הוא יכול לספר לנו את זה על העסק שלנו, על ההצלחות שלנו, על ההישגים שלנו, על היכולות שלנו. הוא יכול לספר לנו על הזוגיות שלנו, על ההורים שאנחנו, על המצב הכלכלי שלנו. הוא יספר שקשה לנו שרע לנו שמשהו לא בסדר אצלנו שמשהו לא תקין ולא עובד. ובאותם רגעים אנחנו נאמין לו באופן מלא, נאמין שזו האמת ושאין עוד מלבדה.
וברגע אחר הדיאלוג הפנימי שלנו הוויס אובר של החיים שלנו יכול לספר לנו סיפור בדיוק הפוך:
על העסק שלנו על היכולות שלנו על ההישגים שלנו על הזוגיות שלנו על הילדים שלנו על כל מי שאנחנו. הוא יספר לנו שהכל טוב, ואיזו זכות יש לנו שיש לנו את כל מה שיש לנו.

ואני רוצה להסב את תשומת הלב שלנו לשני דברים חשובים:
הראשון, ששני הקולות האלו הם לא האמת. שני הקולות האלו הם לא המציאות.
והדבר השני הוא, שלא סתם התודעה שלנו בוחרת בשניהם. התודעה שלנו בוחרת בהם על מנת לחבר את הגוף שלנו לרגשות שונים שקיימים בו. וכל קול כזה מבקש חיבור, מתן מקום למה שקרה לנו בדיוק ברגע שהדיאלוג הפנימי שלנו סיפר לנו דרמה סוחטת דמעות, או סיפור עם סוף טוב. כי רק החיבור שלנו למה שקורה בגוף שלנו, לאנרגיה הפנימית שבאותו רגע מבקשת מקום, ישחרר אותנו מהסיפור על המציאות, ויחזיר אותנו להקשבה. הקשבה שתשמיע לנו בקול את הרצונות העמוקים שלנו. את הצעד הבא שלנו לעצמינו ולאחר.
כלומר, הסיפור מטרתו ליצור חיבור פנימה, ולעזור לנו להקשיב לעמוק שלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *