אני זוכר כילד את אחה״צ שלי כזמן קסום: אמא שלי הייתה מורה והיא הייתה מחכה לנו בבית עם ארוחה חמה. אחרי זה היא הייתה הולכת לישון בסלון ואני ואחותי היינו משחקים על השטיח לידה. אני זוכר שחברות היו מתלוננות לאמא שלי כמה שהן עייפות ומרוטות מהשהייה עם הילדים, והיא תמיד הייתה מחייכת, ואחרי זה צוחקת איתנו על איך בשבילה הזמן איתנו זה הדבר הכי נהדר בעולם. וזה באמת היה זמן קסום, איך שהיא הייתה מתעוררת אחה"צ, תמיד היינו עושים משהו ביחד, מבשלים ביחד ארוחת ערב, קוראים ספרים, שומעים מוזיקה, רוקדים בסלון.
ואני יודע, זה נשמע נפלא, רק שבין חמש לשש בערב, הייתה נפתחת הדלת, ואבא שלי היה נכנס:

עייף, כועס, שונא. ומהרגע שהוא נכנס כל האנרגיה בבית הייתה משתנה: צעקות היו נזרקות לאוויר, הטחת האשמות, ולפעמים אפילו עף איזה פליק או סטירה.
הבלאגן של הבית, היה כביכול תמיד הסיבה לכל המהומה: נעליים שלא היו במקום, צלחות שעדיין היו על השולחן, המוזיקה שהרעישה ומייד כובתה, הצחוקים שהפכו עכשיו לבכי או סתם לתחושת בהלה. הבית עבר למוד אחר, וגם אחרי שהוא היה נרגע, והיה בא לשכב לידי במיטה, לפני שאני הולך לישון, מספר לי סיפורים על כוכבים רחוקים ומצחיק אותי, רק חצי מהלב שלי התרצה. תמיד היה בי עדיין מקום שנשאר כואב.

וכשאני הפכתי לאבא והייתי חוזר הביתה מעבודתי כשכיר, הייתי נכנס הביתה בין שבע לשמונה בערב, וכל הבית היה מבולגן. אני הייתי מתעצבן, אני הייתי צועק. אומנם מעולם לא הרמתי יד על ילדיי, אבל עדיין, במשך שנים, הכניסה שלי הביתה הייתה משנה את כל התדר של הבית: וכל הזמן הזה הייתי מאשים את דריה. שרק בגלל שהיא מבולגנת, רק בגלל שהיא לא מסדרת את הבית לפני שאני מגיע, אני מקבל את התקפי העצבים האלו. ומתנהג בדיוק כמו אבא שלי. ויוצר לילדים שלי חוויה בדיוק כמו שאבא שלי היה יוצר בי.

והיינו רבים על זה ימים ולילות. וכל פעם דריה באמת ניסתה לסדר את הבית לפני שאני מגיע, אבל תמיד הייתי מוצא משהו: נעליים שלא במקום, צלחות שלא פונו, צעצועים שעדיין משחקים בהם בסלון. כעסתי על עצמי, שנאתי את עצמי על ההתפרצויות האלו, אבל חשבתי שאני בן אדם שבלאגן מעצבן אותו. בדיוק כמו אבא שלו. ושאם רק דריה תהיה יותר מסודרת הכל יהיה יותר טוב בחיים שלי.
והיה איזה ערב אחד שאני ודריה ממש רבנו, ובו היא פשוט אמרה לי, כשדמעות זולגות על לחייה הוורודות: "אתה הורס לנו את אחר הצהריים".
"אז תהיי מסודרת" הטחתי בה, הבכי שלה התגבר עוד יותר, עכשיו היא ממש מיררה בבכי: "אני לא יכולה, זה מי שאני, ככה אני, הבית מלא חיים. אנחנו משחקים, רוקדים, שרים לפני שאתה מגיע, אני לא יכולה כל הזמן לרוץ אחריהם, לסדר, להעיר להם. זה הורס לנו את אחר הצהריים. אני לא כמוך – יודעת לסדר תוך כדי פעילות, ובכלל, אני לא מסודרת, לא הגיע הזמן שתקבל את זה?" אמרה והמשיכה לבכות.

ובאותו רגע הבנתי משהו שלא הבנתי על עצמי לפני כן: אני בכלל לא כועס על הבלאגן. פשוט כל פעם שאני חזור הביתה ורואה משפחה מאושרת, ששרה, רוקדת, משחקת, משפחה שהרגע אבא שלה נכנס הביתה, עולה לי בגוף אותו כאב מהעבר: כאב של אבא חזר הביתה. ומה שאני מרגיש זה את הכאב הזה. ובגלל שכל כך קשה לי לפגוש את הכאב הזה, אני מאשים את הבלאגן בבית.
וההבנה הזו שינתה לנו בבית את החיים: פתאום הבנתי שדריה לא יכולה ולא צריכה להשתנות, אלא שלי יש פה עבודה לעשות עם עצמי. עבודה של הסכמה לפגוש את הכאב. הכאב של אבא חזר הביתה.

ובאמת בהתחלה לפני שהייתי נכנס הביתה הייתי יושב על הכיסא בכניסה לבית, נותן לרגשות שלי מקום, הייתי פוגש את הכאב שלי, ורק אז נכנס. והיום אחרי עבודה ארוכה של מתן מקום לכאב, אני תודה לאל מצליח להיכנס הביתה שמח ומאושר, אפילו ישר להצטרף לריקודים לשירים למשחקים. או סתם לשכב עם כולם על הספה חסר מעש. וגם לפעמים כשעולה בי אותו כאב, כולם יודעים פשוט לבוא לחבק אותי: לאבא עלה הכאב של אבא חזר הביתה.
המראה שדריה הציבה לי, שהיא לא תשתנה בשבילי, הוציאה אותי למסע של חקר בתוך העולם הרגשי שלי. חקר שהביא לי את הריפוי אותו באמת חיפשתי: ניתוק של הכאב הבין דורי הזה, של אבא חוזר עצבני וכועס מהעבודה שלו.

כנות – ריפוי בזוגיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *