כנות – מרעיון להקשבה

היא שלחה לי הודעה בזו הלשון: "אני עושה שיווק כן כעצתך, והשבוע זה חזר אליי כבומרנג. אני רוצה שניפגש, ונבין את זה ביחד".

אנחנו לא ממש מכירים, היא הייתה לפני כמה חודשים באחת ההרצאות שלי בתל אביב, ומסתבר שמאז היא כותבת פוסטים "בשיטת השיווק הכן".
לפגישה היא הגיעה לבושה כמו אשת עסקים מכף רגל ועד ראש, סיפרה שהיא רואת חשבון שמטפלת בעסקים בינוניים, ושיש לה משרד נחמד במרכז תל אביב: "שנים התביישתי בעצמי, שאני מבולגנת, קלאמזי, שהכל נופל לה מהידיים. הרגשתי שרואת חשבון מבולגנת, שכחנית, קלאמזית, זה הדבר האחרון שלקוחות ירצו, אבל בהרצאה שלך, הדברים שאמרת חילחלו בי עמוק לתוך הלב, והבנתי שזהו, אני לא מוכנה להתבייש יותר במי שאני. שמותר לי לי להיות הרואת חשבון שאני, כמו שאני. הרגשתי בדיוק את מה שלימדת, שאני כל כך מפחדת שמישהו יגיע ויגלה שאני כזו, מבולגנת ולא מסודרת, שאני מראש נמנעת משיווק והרבה לקוחות. וזו בדיוק הסיבה שהתחלתי לכתוב בכנות! ממש ישבתי וכתבתי כל מיני פוסטים מצחיקים כאלו, מהחיים, שחושפים את מי שאני, את איך אני שוכחת להביא לגן של הילדה דברים, איך איבדתי משהו וחיפשתי אותו שעות, כשהוא בכלל היה מתחת לאף שלי, ממש בניתי לי דמות כזו של רואת חשבון מקצועית, אבל עדיין שכחנית כזו, ומבולגנת. והאמת שעברו כמה חודשים, לפוסטים שלי יש המון לייקים ותגובות, אבל פתאום קרה בשבוע שעבר משהו שגרם לי להפסיק לכתוב: הייתי בפגישה עסקית, עם המון משתתפים, ופתאום היו צריכים איזה מסמך, והתחלתי לחפש אותו, בהתחלה בתיק שהבאתי איתי, ואז בתיק השני, ולא מצאתי אותו, ופתאום אחד המשתתפים אמר בקול: "טוב, מה כבר אפשר לצפות מהרואת חשבון המבולגנת של הפייסבוק?".
ופתאום כולם צחקו, ומישהו הזכיר עוד פוסט שכתבתי בנושא, והקריא אותו בקול מול כולם,
ולמרות ששמרתי על איפוק מול כולם, וגם כמובן שמצאתי בסוף את המסמך שהלך לאיבוד, הרי אני בחיים לא אאבד מסמך,
בסוף כשיצאתי מהפגישה החוצה נכנסתי מהר לשירותים, ולא הפסקתי לבכות שם איזה חצי שעה".
ואז היא המשיכה:
"אתה יודע מה זה הזכיר לי? שכשהייתי קטנה, כל פעם שמשהו היה נופל לי מהיד, או שהייתי שוכחת משהו, או כל דבר אחר שיכול להיתפס כהתנהגות מבולגנת, אמא שלי הייתה מספרת את זה לכולם: לחברים למשפחה. ממש יושבת באירועים גדולים ומריצה עליי סטים של בדיחות ותיאורים מצחיקים. ואם הייתי נעלבת או בוכה או רצה לחדר, היא רק הייתה צועקת אחריי: "מה יש לך? בן אדם חייב שיהיה לו קצת הומור עצמי!". והנה, בישיבה הזו הרגשתי בדיוק ככה, כאילו אמא שלי סיפרה עליי עכשיו בדיחה וכולם צוחקים".

הדמעות החלו לזלוג מעיניה, ואני ישבתי מולה, מתבונן. חיכיתי רגע, חשבתי, ואז אמרתי:
"את עשית לך אמא שלך".
"אני? מה זאת אומרת?" היא ניסתה להבין, ואני השבתי:
"הפוסטים שאת כותבת על עצמך בפייסבוק? הם שחזור. הפעם את גם אמא שלך, וגם את. את גם זו שמספרת לכולם בדיחות על זה שאת קלאמזי, וגם זו שנעלבת מזה שצוחקים עליה".
ופתאום היא השתתקה: "זה נכון. זה נכון. זה בדיוק מה שאני עושה. אני ממש משחזרת את מה שהיה לי עם אמא שלי, אני ממש מחפשת איפה הייתי לא בסדר ומספרת את זה לכולם דרך הפייסבוק!"
.
"תרשי לי לשאול אותך משהו", אמרתי. "את באמת קלמזי? את באמת אחת שמאבדת מסמכים? כי אני מסתכל עליך, ואת כולך מתוקתקת, לרגע פתחת קודם את התיק וראיתי כמה הוא מאורגן, מסודר, המחברת שלך, הכתב שלך, יש לך משרד מצליח, שלושה ילדים, הכל נראה מאוד מנוהל. יכול להיות שאת בכלל לא מבולגנת? בכלל לא שכחנית ומפוזרת?".
המילים שלי החזירו את הדמעות לעיניה, ואני המשכתי:
"יכול להיות שמכל הדברים שאת עושה ומכל הארגון התמידי בחייך, את מוצאת תמיד את המשהו הזה האחד, משהו שטבעי והגיוני שהוא נפל בין הכיסאות, והוא זה שצובע את כל מה שאת? ואת זה את מפרסמת? האם זו באמת הכנות שלך?".

היא קמה, חיבקה אותי ויצאה מהמשרד.
מאז ראיתי המון פוסטים מקצועיים שלה, וגם סיפורים אישיים.
מהסיפורים ניכר שהיא בעלת יכולת מרשימה, לנהל בית ומשפחה, משרד מצליח וגם הבנה של העבודה הרגשית.
ממש כל העולמות.
והיום בבוקר היא שלחה לי הודעה:
"רועי חג שמח, יצאתי מעבדות לחרות.
מרעיון על מי אני, ללפגוש את מי שאני באמת.
עכשיו ברור לי איך לשווק את עצמי בכנות האמיתית שלי".

כנות – מרעיון להקשבה
הפוסט פורסם באישורה