מאז שאני זוכר את עצמי, כסף זה אחד הכאבים הכי גדולים שלי.
וכל עוד הייתי רק אני, ידעתי לנהל את עצמי בדרך שהכי נכונה לי, אבל מאז שדריה ואני התחלנו לצאת ולגור ביחד, מהר מאוד זה הפך להיות אחד האישיויים הכי מרכזי שלנו.
ובחלוקת התפקידים שלנו סביב הנושא, אני קיבלתי את תפקיד "הקמצן", והיא את תפקיד "הפזרנית".
המריבות הבלתי פוסקות שלנו בנושא היו כואבות ואכזריות, וכל אחד מאיתנו פיתח במשך השנים המון דפוסי התנהגות, על מנת להמשיך ולשמור על האופן שבו הוא נוהג מול כסף:
דריה התחילה להחביא ממני בגדים חדשים שהיא קנתה, אני התחלתי לעבור בקנאות על כל הדפוסים של כרטיסי האשראי שלנו, ובאחת המריבות הכי גדולות שלנו, ואחרי ששנינו פרקנו אחד על השני את כל התסכולים, פתאום מצאנו את עצמנו שנינו יחד, יושבים ובוכים.
באותה תקופה, התחלתי להבין את הגישה של הכנות, ובעזרת שיח גלוי וכן בינינו, במהלכו ראינו ביחד מהיכן מגיעות כל ההתנהגויות שלנו סביב הכסף, פגשנו ביחד את כאבי העבר בנושא, ולראשונה, יכולנו לראות – שאני לא קמצן. ושהיא לא פזרנית. אלא שפשוט לשנינו יש כאב גדול סביב הנושא הזה.
פתאום יכולנו גם לראות שהקמצנות שלי, מפעילה בהכרח את הפזרנות שלה, ולהיפך.

ומתוך אותן הבנות, ועל מנת שלא נריב יותר על הנושא, קיבלנו החלטה: שאני אנתק את עצמי מכל הנושא הכלכלי, ושדריה תנהל לבד את כל החשבונות, ההוצאות וההכנסות שלנו. כלומר, יצרנו מצב שבו אני, חוץ מלהכניס את חלקי בפרנסת המשפחה, לא מעורב בכספים, נקודה.
והמשמעות של זה הייתה יומיומית: אם ישבנו במסעדה, רגע לפני שהגיע החשבון קמתי ויצאתי החוצה, לא יודע כמה שילמנו, וגם לא שואל. אם דריה קנתה שמלה, שרשרת או מדיח, לא שאלתי אותה כמה זה עלה.
בעצם הסכמתי לסמוך על דריה.

והאמת, שזה הביא ריפוי גדול לשנינו. פתאום חייתי בעולם שיש בו רק הכנסות. עולם שאין בו הוצאות.
מדי פעם כשדריה הייתה צריכה להתייעץ איתי על הוצאות גדולות במיוחד, בעסק למשל, היינו יושבים לדבר, אבל גם שם: אם היינו רואים שעולה אצלי כאב, דריה מייד הייתה אומרת "בסדר אני אסתדר", וממשיכה לבד (אין ספק שאני נשוי לאשת חיל).
ולאט לאט, עם הרבה חמלה ואהבה למקום הזה שלי, מצאתי את עצמי חוזר, במינונים מאד קטנים, להיות מעורב גם בהוצאות, רק שהכאב הזה סביב כסף, לא באמת קיבל מענה. בעומק שלו הוא עדיין כאב. ולכן, מספיק שהייתי ביום קצת פחות טוב שלי, ושוב הכאב היה יכול לעלות ולהציף אותי.

ועכשיו כשהיינו באיטליה, שבוע שלם של הוצאות ביורו, שבוע שלם ששנינו, כעצמאיים, לא מכניסים כסף, שבוע שלם שיש בו מסעדה ועוד מסעדה ועוד חנות בגדים ועוד אתר עם תצפית בעשרה יורו לילד לחמש דקות,
גיליתי, שגם אם אני מאד רוצה להתעלם או לא להיות מעורב בהוצאות, זה לא אפשרי. זה עמד שם כל הזמן מול הפנים שלי, ולא יכולתי לברוח מזה.
וממש ביום האחרון של הטיול, משהו שקרה במציאות שלנו הקפיץ לי פתאום את כל הכאב סביב הנושא, וברגע אחד חזרתי להיות רועי של פעם. רועי של לפני העבודה של הכנות. רועי המופעל, הכועס, שאומר מילים שהוא לא רוצה להגיד.
רק שהיום, בשונה מפעם, איך שהרגשתי את השד שבי משתלט לי על כל המערכת, ואחרי שכבר הספקתי לזרוק לאוויר כמה מילים שידעתי שאני אתחרט עליהם, פשוט קמתי, עזבתי את החדר במלון ויצאתי להסתובב בגפי ברחובותיה של ורונה.

"מה קורה לי?" ניסיתי להבין עם עצמי, איך זה יכול להיות שעדיין הכאב הזה כל כך חי בתוכי?. הרי אני כבר מתקשר בכנות סביב הנושא, ואני כבר יודע שזה כאב שאני פוגש כל פעם, ואפילו תקשרתי מול דריה את המקום הזה, והצלחנו למצוא לזה פתרון, מה שם בכל זאת לא עובד לי?
איך יכול להיות שהכנות, והתקשורת שלה החוצה, לא נותנת מענה למקום הזה? במשך כל כך הרבה שנים?
ופתאום ככה סתם, בבית קפה ליד הארנה של העיר העתיקה של ורונה, נפל לי אחד האסימונים שחיכיתי להם הכי הרבה זמן:
כאב, רגשות וצרכים, זה לא כל הסיפור.
במערכת הפנימית שלנו יש עוד משהו.
משהו חזק, עצמתי, משהו שהוא כמו אנרגיית החיים, משהו שמוביל את כל מי ומה שאנחנו.
ולדבר הזה קוראים הרצון.

פתאום יכולתי לראות, שמעבר לכאב שלי סביב כסף יש שם גם רצון.
רצון לחיות בשפע,
רצון שכסף לא יהיה כלא לרצונות ולתשוקות שלי,
רצון שכסף לא יגביל אותי או את האהובים שלי,
רצון להיות חופשי מחומר,
רצון לעשות את כל מה שליבי חפץ.

ובכל פעם שאני נתקל במגבלה של כסף, עולה בי הכאב.
הכאב שלי בעצם נובע ממחשבות שבאות ומנסות לסתור את הרצון שלי. שרוצות לבטל את הרצון שלי.
וברגע שהתחברתי לרצון שלי, ברגע שהבנתי מה אני באמת רוצה,
משהו עמוק בי נרפא סביב כסף.
זהו, אני לא צריך יותר שיסתירו ממני את ההוצאות,
אני לא צריך להיות מנותק עוד.
זה לא באמת משנה כמה משהו עולה, מה שמשנה זה מה אני רוצה.
ואם אני קשוב לרצונות שלי, כסף לעולם לא יהיה בעיה עבורי.
ואם אני שוב לא אהיה מספיק מחובר לרצונות שלי, שוב הכסף יהיה זה שיפריע לי.
ואני לא אומר את זה בקטע מיסטי של "אם אני מחובר לרצון שלי, היקום או אלוהים ישלחו לי כסף",
אני מדבר על זה בקטע הכי פרקטי שיש.
כי ברגע שאני מחובר לרצון שלי, אני יכול לעשות הכל: יש לי כוחות, יש לי מוטיבציה, אני יודע בכל רגע נתון מה אני צריך ואיך לבקש אותו, וממי לבקש.
אני בתקשורת פתוחה עם עצמי. ועם הסביבה שלי.
כשאני מחובר לרצון שלי, כל "צריך" הופך ל"בא לי".
כל פעולה הופכת לתשוקה.
ומשם התנועה מתרחשת בקלות.

כנות – למצוא את הרצון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *