בסדנאות שלי אני מדבר הרבה על צורת המחשבה של העבד.
ומהי בעצם צורת המחשבה של העבד? עבד הוא אדם שהקיום שלו תלוי באדון שלו, האדון שלו הוא זה שמחליט אם הוא יחיה או ימות.
ובגלל זה, הדבר שהכי חשוב לעבד זה שהאדון שלו יהיה מרוצה ממנו. כי אם האדון שלו לא יהיה מרוצה ממנו, הוא יבין שהוא לא צריך אותו יותר, את העבד, והעבד ימות.
ולכן הדבר הכי חשוב שכל עבד צריך לדעת, זה קודם כל לשים את הצרכים שלו בעדיפות נמוכה יותר מהצרכים של האדון שלו.
כי אם העבד יהיה קשוב לצרכים שלו, לפני הצרכים של האדון שלו, האדון שלו לא יהיה מרוצה ממנו.
ולכן העבד צריך לדעת לעבוד קשה, לנוח כמה שפחות, לדעת לוותר, לא לבקש או לדרוש, אסור שיהיה לו קשה, עבד לא יכול לבכות, או להתלונן, או לא להיות מרוצה, עבד לא יכול לבחור מה שבא לו, לעבד לא יכול להיות משעמם או לא נעים, לא מתאים או לא בא, וברור שעבד לא יכול לעבוד מתוך תשוקה, כי מה יקרה אם התשוקה שלו לא תתאים לצרכים של האדון?
וזו בדיוק צורת המחשבה שחונכו לאורה, מילדות:
כבר בגן ובבית הספר, הקפידו שנדע לשים את הצרכים שלנו בצד.
את המורה שלי לא עניין מה אני צריך. אותה עניין מה אני צריך להשיג.
אם אני משתפר בכתיבה ובקריאה, ללמד אותי להתמיד ולהשקיע, להסביר לי איך להתמודד עם מרות, עם משימות, איך לעמוד תמיד בזמנים.
המטרה שלה הייתה להכין אותי לחיים האמיתיים, שאצליח לעבוד במקום עבודה מול בוסים וציפיות ומטרות והישגים.
ההנחה הייתה שאם היא לא תכין אותי טוב לחיים, אף אחד לא ירצה להעסיק אותי בעתיד, כלומר, לא יהיה לי אדון, ובסוף אני אמות.
לכן אף אחד לא התעניין בצרכים שלי, במה בא לי, במה נעים לי, מה מעורר בי עניין, מה יוצר בי תשוקה.
אף אחד לא לימד אותי להיות קשוב לעצמי, ללמוד את המנגנונים הטבעיים של הגוף והנפש שלי.
לא בדקו מה זמן השיעור שנכון לי, ובאיזה צורת למידה הכי כדאי שאלמד.
ידעו שאם אני אהיה קשוב לעצמי, אף אדון לא ירצה אותי, ולכן נתנו לי כלים לרצות את האדון העתידי שלי.
ומתוך צורת המחשבה הזאת של עבד, נולד מושג חדש, מושג שאולי יותר מכל מבטא את צורת המחשבה הזו, וזה המושג ערך:
מושגים כמו מצויין, מצטיין, הכי טוב, מעולה. הציונים.
וכך ניתן היה לדרג את העבדים באופן הנכון ביותר: מי העבד הכי טוב? ולעבד הכי טוב היה הכי הרבה ערך.
וכך מגיל צעיר אנחנו נמדדים על ידי ציונים, והערך שלנו נגזר מהם.
אז מה הפלא שילדים מקבלים התקפי חרדה לפני מבחן? כאבי בטן חולשה רעידות? הרי זה בדיוק הרגע בו נמדד הערך שלהם.
ואם יסתבר שיש לי ערך, ימצא לי אדון, אולי אפילו יותר מאחד. אולי אפילו, כעבד ממש טוב ומצטיין, אני אוכל לבחור את האדון שלי, ולהתנות לו תנאים בהם אעבוד אותו.
ואם איכשל, ולא יהיה לי ערך, אף אדון לא ירצה בי. ולא אוכל לשרוד.
ולכן תחושת חוסר ערך היא אחת התחושות הקשות ביותר להרגיש. "אין לי ערך" משמע "חיי בסכנה".
אז מה הדרך לצאת לחופשי? מה הדרך להפסיק לחיות לחשוב ולנהוג כמו עבד?
הדרך היא ללמוד מחדש להקשיב לצרכים שלנו. לרגשות שלנו. להאמין שזה בסדר לבחור בנו, שזה בסדר ללכת בקצב שלנו, שזה בסדר לשנות דיעה, שזה בסדר לנוח, שזה בסדר להרגיש ולכאוב, שזה בסדר לא לדעת, שזה בסדר שלא בא לי, שזה בסדר שמשהו לא מעניין אותי, שזה בסדר שאני מעדיף את הילדים שלי על להיות בעבודה, שזה בסדר שאני עייף עכשיו, שזה בסדר שאני דוחה דברים לרגע אחרון, שזה בסדר שלא עשיתי אותם בכלל גם ברגע האחרון, שזה בסדר לרצות לעשות את זה אחרת, שזה בסדר לא לעשות כלום, שזה בסדר להיכשל, שזה בסדר שמשעמם, שזה בסדר שאף אחד לא מבין מה אני עושה, שזה בסדר לרצות להסתגר, שזה בסדר לא לרצות משהו שרוצים עבורי שאני ארצה, שזה בסדר שאני עושה רק מה שבא לי, שזה בסדר שאני זז מתוך תשוקה, שזה בסדר להיות אני בדיוק כמו שאני עכשיו ברגע הזה.
וכשעולה לנו תחושת חוסר ערך, זה הסימן הכי טוב בשבילנו לדעת שבדיוק ברגע הזה אנחנו בכיוון הנכון.
שהנה, יש צורך שלנו, שמקבל מענה:
צורך של הקשבה עצמית
צורך לנוח
צורך לנוע בקצב שלנו
צורך בזמן לבד
צורך בדיוק
צורך בלא לדעת מה בדיוק אנחנו עושים עכשיו
צורך לבדוק.
ושבגלל שכל כך התרגלנו כבר, שהצרכים האלו לא לגיטימיים, ושאין להם מקום, ושאסור לנו להרגיש אותם, ושאם נרגיש אותם לא יהיה לנו אדון שייתן לנו ערך,
דווקא בגלל זה אנחנו חשים עכשיו חוסר ערך.
כי הם עולים.
ומכאן, העבודה מתחילה.
הערך שלי לא תלוי באיש.
הערך שלי לא תלוי במה האדון שלי חושב עליי.
,יש לי ערך רק מעצם זה שאני כאן. שיש בי רוח חיים. שאני בן אלוהים. שאני קיים בעולם.
כנות – לחיות מתוך חירות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *