לפני שנה בערך התקשר אליי חבר מהעבר.
"אני קורא את הפוסטים שלך כבר תקופה ארוכה", הוא אמר, "ויש משהו שאני חייב לדבר איתך עליו. אתה רוצה שאגיע אליך לפגישה מסודרת?"
"נראה לך?" עניתי, "התגעגעתי. רוצה לקפוץ אליי עכשיו הביתה?",
והוא מצידו אמר שכן, ותוך חצי שעה כבר ישב אצלי בסלון.

ואחרי כמה דקות הוא כבר סיפר לי מה קרה: מסתבר שהוא ואשתו במצב כלכלי ממש גרוע.
הוא מטפל ברופא סינית, אשתו עובדת כמורה בבית ספר, ולמרות שהוא עושה שיווק, וגם מגיעים אליו לקוחות, משהו לא עובד שם.
כמעט כולם מבקשים ממנו הנחה משמעותית, חלקם רוצים לעבוד בצורה של בארטר, וגם מי שמתחיל איתו תהליך, אחרי כמה פגישות אומר שקשה לו לשלם סכום כזה כל שבוע ומפסיק.
וכך, למרות שיש אצלו תנועה של אנשים, הוא לא מצליח להתפרנס כראוי.
החודשים עוברים, יש להם שלושה ילדים, בית ספר פרטי שמכל מיני סיבות הם לא רוצים להוציא ממנו את הילדים כרגע, הם כבר לקחו מספר פעמים הלוואות מהבנק, והמצב כבר מתחיל להשפיע על הזוגיות – הוא ואשתו רבים הרבה על כסף, הם לא היו בחופשה כבר ארבע שנים, השיקים שלהם חוזרים, הם חייבים כסף לכל מיני גורמים, ולפני חודשיים הוא התחיל לעבוד בערבים, כשליח של פיצה.
הוא מספר את הדברים ומתייפח בבכי: "אני יודע", הוא אומר בין לבין, "יש לי הכל, אישה שאני אוהב, קורת גג, ילדים בריאים, אבל אני פשוט גמור. המצב הכלכלי הורג אותי. למה? למה אני לא יכול להתפרנס ממה שאני אוהב? למה זה לא מצליח לי?".

ואיך שהוא מתחיל לבכות, גם אני מתחיל.
הוא דיבר וזה הזכיר לי תקופות קשות שלי ושל דריה, הפחד מה- 155 לחודש, ההתחשבנות.
כל כך הבנתי אותו, שפשוט ישבנו איזה עשר דקות ביחד, מחובקים ובוכים.
איך כסף יוצר אצלנו כזה כאב, דווקא בגלל שהוא כל כך מחובר לתחושת ההישרדות שלנו בעולם, לתחושת הביטחון שלנו פה.

"רוצה לשמוע מה עזר לי?" שאלתי, אחרי שהכאב שלו ושלי קיבלו מקום.
"ברור" הוא ענה.
"כל הזמן חיפשתי מה אני משחזר", אמרתי.
"משחזר?" הוא שאל, ואני עניתי שכן. "מחפש, מה במה שקורה לי היום, דומה למצבים שהייתי בהם כילד. ממש ניסיתי לבדוק מה במצב הזה שלי, הוא בעצם כמו ניסיון לשחזר סיטואציה מהעבר".
"אוקיי", הוא ענה מייד, "אני מבין לאן אתה הולך. אני אגיד לך מה, ההורים שלי תמיד היו במצב כלכלי קשה. מאז שאני זוכר אותם הם היו במינוסים, היינו חייבים כסף לכל העולם ואשתו, ממש כמונו היום".
"מבין?" המשיך כשדמעות ממלאות את עיניו, "אני זוכר פעם אחת שאמא שלי אמרה לי, שאם זה ימשיך ככה, אבא שלי יתלה את עצמו. יתאבד. שנים אחרי זה הייתי מגיע הביתה מבית ספר ופותח את הדלת בחשש, מפחד לגלות שאבא שלי תלה את עצמו. גם כל פעם שאבא שלי היה צריך להוציא כסף, לשלם, לדבר על נושאים של כסף, הוא היה נורא עצבני מזה, רב עם אמא שלי, רב איתנו הילדים. אני זוכר אפילו כמה פעמים שקיבלתי ממנו מכות בסיטואציות של לחץ מכסף".
ואז הוא לקח נשימה עמוקה: "עד היום יש לי צלקת קטנה בכתף, מפעם אחת שהוא דחף אותי בעצבים. התקשרו אליו מהעירייה על חוב גדול והוא פשוט דחף אותי ונתקעתי בפינה של ארון".

"נראה לי שזה זה", אמרתי.
"שזה מה?" הוא שאל, ואני הסברתי:
"אני מתכוון, שמעבר לשחזור של המצב הכלכלי שהתרגלת אליו כילד, אולי גם ממש קשה לך כיום לקחת כסף מאנשים? כי אתה חושב שזה כואב להם? וקשה להם להוציא כסף? אולי אתה חושב שבגלל שהם שילמו לך, הם הולכים לריב אחרי זה עם הבני זוג שלהם? להרביץ לילדים שלהם?"
"אולי", הוא אמר. ושתק.
ואז הוסיף: "אולי אני אפילו מפחד שהם ירביצו לי? כי בגללי הם מוציאים עכשיו כסף".

"רגע", הוא המשיך, "אתה בעצם אומר שאני עצמי ממש מפחד לקחת כסף מאנשים? מפחד ממה שהכאב הזה הוציא מאבא שלי? וזה בעצם כל הסיפור שלי? אבל איך זה קשור לכל האנשים שמבקשים ממני הנחה? זה הרי לא אני, זה הם. אז איך אני קשור לזה? ורועי, מה זה בעצם עוזר לי? מה שהבנתי עכשיו? ובכלל, מה זה השטויות האלו של אני מייצר את המציאות שלי? אני לא מבין כלום".
הוא סיים ונשמע מאד מיואש.

הקשבתי לו. הבנתי אותו. ואז עניתי:
"האמת שאני יכול רק לשתף אותך בסיפור שלי. אצלי, ההבנה של מה שאני משחזר, גרמה לי לעשות שינוי בשחזור. שיניתי פרט אחד מתוך השחזור, עשיתי משהו אחד אחרת שם, והנה כשחלפו כמה חודשים, דברים השתנו אצלי".
ואחרי כמה דקות שהמשכנו לדבר, הוא שאל אותי, אם אולי כדאי לו להעביר את הגבייה של הכסף מהלקוחות, לאישתו? כדי שהוא לא יתעסק עם זה?
אמרתי לו שאין לי מושג אבל ששווה לו לנסות, ונפרדנו.
ראיתי שהוקל לו, ואחרי כמה ימים כששאלתי לשלומו הוא רק ענה "בסדר, תודה" עם לב.

אבל אתמול בבוקר, אחרי כמעט שנה שלא דיברנו, הוא שלח לי הודעה ארוכה.
ובה סיפר שהשנה הזו, הייתה השנה הכי משמעותית בחייו.
הוא סיפר שהוא באמת העביר את כל הגבייה לאשתו, ושמאז כולם משלמים מחיר מלא.
שהוא מוכר חבילות של טיפולים.
שהוא עזב את העבודה שלו כשליח.
ושהוא מצליח להביא משכורת נחמדה הביתה.
ונכון, הם עדיין במינוסים, אבל הוא לגמרי רואה את הסוף.

וכמובן שההודעה הזו ממש שימחה אותי.
שוב ראיתי איך הרבה מהדברים שקורים לנו, הם שחזורים שלנו מהעבר.
ניסיון שלנו להשלים עם משהו שקרה בעבר, על ידי יצירה מחודשת שלו, שוב ושוב, כבוגרים.
ואיך לפעמים מספיק רק לראות את השחזור שלנו, להכיר בו, לתת לרגש שיש שם, מקום.
להביט בכנות במה באמת מפעיל אותנו, ולשנות משהו אחד קטן.
לפעמים זה יכול לעשות עבורנו שינוי גדול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *