קבלה של דריה הילדה

אתמול ישנתי אצל ההורים שלי.

זה משהו שאני אוהבת לפעמים לעשות,
לחזור להיות קצת ילדה שמפנקים אותה,
לשבת ביחד מול הטלביזיה עם כוסית של שוקו או יין,
כשאבא מכסה אותי עם שמיכה אהובה מהילדות.
אוהבת את הזכות הנדירה הזו,
להביט שוב על החיים מגובה של גיל 12.

אבל מה לעשות, שכשאת בוחרת לחזור להיות בת 12,
אז חוץ מהאפשרות לישון שוב בחדר בו התחבקת לראשונה עם החבר הראשון שלך, אחרי שהוא הביא לך כרית לב ורודה ליומולדת,
באים עם זה גם עוד כמה דברים, קצת פחות נעימים.
למשל, כל מיני דפוסים והתנהגויות,
מעגלים שוטים, שכבר חשבת שנפטרת מהם,
שבבית שלך, בגיל 39, את כבר לא נופלת אליהם בקלות.
אבל אז מסתבר לך,
שבפריים הנכון אצל אבא ואמא,
עם התאורה המדוייקת, ובמיוחד עם הריח,
את נופלת אליהם בקלות שוב.
מה זה נופלת? צניחה חופשית ללא מצנח.

ופתאום, מאשה מודעת ויודעת בת 39,
שמנהלת בית ומשפחה ומשרד וקריירה ושנמצאת בשליטה מוחלטת על החיים שלה,
אני מוצאת את עצמי,
ביום שישי, בשעה אחת בלילה,
אחרי שכולם כבר מזמן ישנים,
עומדת במטבח של ההורים שלי,
ועושה את כל מה שכל אדם בר דעת בגילי ובמצבי היה עושה:
אוכלת נוטלה עם כפית.
ככה, ישר מהקופסא.

אבל לא רק שאני עומדת ואוכלת נוטלה,
אני גם עושה את זה מהר מהר.
אוכלת ובינתיים מסתכלת לצדדים,
מוודאה שאבא ואמא לא יתעוררו לגלות, שאני אוכלת בלילות את כל מה ש"לא כדאי לי" לאכול בימים.
לא כדאי,
כי "לא חבל? יש לך פנים כל כך יפות".

ובזמן שאני אוכלת את הנוטלה המגעילה והשומנית והחמה הזו,
נוטלה שבגיל 39 אני בחיים לא אקנה הביתה,
(ואם אני כבר אקנה, אני אשים אותה במקרר, אבא!)
הלב שלי קצת דופק.
והוא דופק,
כי אני יודעת,
שזה לא אני שם, שעומדת ואוכלת.
זה העבר שלי עומד פה, ואוכל בשבילי.
וזה לא עושה לי נעים. בכלל.

וכשאני מסיימת לאכול,
עולה בי בחילה.
אבל הבחילה שעולה בי, היא לא מהנוטלה.
לא ולא.
הבחילה שעולה בי היא מעצמי.
וליתר דיוק, מדריה בת ה- 12,
שעמדה ואכלה בלילות, נוטלה ובמבה וסתם פיתות ריקות.
ואני יושבת שם עם עצמי, בבית בו גדלתי,
הכל מונח פה בדיוק באותו אופן ישן ומוכר עד כאב,
ואני ממש כועסת פתאום!
כל כך כועסת על הדריה הזו, בת ה- 12.
למה? למה?
אני לא מצליחה להבין.
למה היא לא עצרה את עצמה?
למה היא אכלה את כל מה שאסור?
למה לא הייתה לה שליטה?
למה היא לא יכלה לאכול במידה הנכונה,
בדיוק כמו שכתוב בתפריט שהיה תלוי לה על המקרר?
למה היא פישלה שם כל הזמן?

ואחרי שאני מסיימת לכעוס עליה,
העייפות והיין ובעיקר השוקולד מכריעים אותי,
ואני הולכת לישון.
ובבוקר אני קמה,
דריה בת ה- 39, בחדר של דריה בת ה- 12,
ועכשיו, אני כבר לא כועסת.
עכשיו, אני כבר סתם עצובה.

עצובה, כי האמת שנמאס לי כבר.
נמאס לי שדריה בת ה- 12 הזאת ממשיכה לבוא אליי,
כמו רוח רפאים עקשנית היא חוזרת ומטרידה את מנוחתי.
לא מאפשרת לי לצמוח ולהתפתח.
מכריחה אותי כל הזמן, להישאר קצת בילדות.
מחזירה לחיים הבוגרים והטובים שבניתי לעצמי,
מעגלים שוטים ומכאיבים, שהייתי כל כך רוצה כבר לשכוח.

ועכשיו שוב פעם לילה.
בדיוק 24 שעות חלפו מאז מקרה הנוטלה,
והאמת, שהכעס כבר עבר לי.
וגם העצב כבר חלף.
ומה שנשאר לי עכשיו בלב, זו בעיקר חמלה.
חמלה על דריה בת ה- 12,
דריה, שזו הייתה הדרך שלה להתמודד, עם כל מה שכאב לה.
דריה, שזו הייתה הדרך היחידה שבה היא ידעה לצעוד.
דריה, שהרגישה, שאיך שהיא, זה לא מספיק טוב,
אבל לא ידעה איך לעזור לעצמה כדי שדברים ייראו אחרת.

ופתאום אני מבינה,
שאולי הגיע הזמן,
שאפסיק להדוף אותה ממני.
שאפסיק לכעוס עליה כל כך כשהיא מגיעה.
להיגעל ממנה, לדחות אותה.
שאולי בעצם, זה לא כל כך נורא שהיא מגיעה לפעמים?
שאולי, היום, בגיל 39,
אני כבר יכולה לתת לדריה בת ה 12 מקום חם לבוא אליו.
בית לישון בו, ולהתפנק?
מקום שבו יקבלו אותה, ככה, איך שהיא,
עם כל ההרגלים המגונים, והמעגלים השוטים,
יקבלו ויחבקו,
מבלי שתידרש למחרת ל"יום קיזוז" בתפריט.

אולי אז,
יהיה לה נעים עם איך שהיא,
עם עצמה, עם כל כולה,
והיא כבר לא תצטרך לבוא עד אליי, רק בשביל לקבל חיבוק.

הלוואי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *