*סליחה לעצמי* – דריה כנף

האמת היא שהייתה לנו אחלה של שבת.
היינו כל הזמן ביחד, נחנו, אירחנו והתארחנו, ובערב כשחזרתי מהמרכז, רק אני לבד עם הילדים, עצרנו ל"גלידת סיום סופ"ש" ששימחה את כולם. כשהגענו הביתה הרשיתי לחלק מהם לישון במיטה שלנו, כי אבא לא פה, וכששלושתם נרדמו בחיוך עייף ומרוצה, ירדתי למטה להעביר עם עצמי ערב בנות, או יותר נכון ערב בת, כי הייתי לבד.

אבל בגלל שאני פחדנית, אז מהרגע שכולם נרדמו והבית היה שקט ודומם, התחלתי לשמוע קולות של גנבים שפוסעים בחצר, ונציגים של דאעש שמסתובבים על השביל.
התביישתי להתקשר (שוב) לרועי, אז כדי להעביר את הפחד החלטתי לראות את הדבר הכי טיפשי ומסיח דעת שניתן: פרקים של "חברות".
וזה באמת עבד מצויין לשעתיים, אבל אז בפרק האחרון הן עשו סיאנס עם רוח רפאים, מה שאילץ אותי להסיח את דעתי מהסחת הדעת, וכך מהון להון ראיתי עוד ועוד דברים מטופשים ופתאום נהיה 2 בלילה.
2 בלילה ואני לבד בסלון.

אז שוב כרגיל נדבקתי עם הגב לקירות, ועליתי לישון,
אבל אז כשהגעתי למעלה גיליתי להפתעתי במיטה שלי 3 ילדים וחתולה שמנה שישנה באלכסון.
אחרי קרב לא קצר עם החתולה ודחיפות של כמה מהילדים הצלחתי איכשהו להשתחל בין כולם, למצוא זווית ולהירדם,
והנה לא חלפו חמש דקות ואני חשה יד אדם תופסת בזרועי ומטלטלת אותי, ומישהו צועק באוזניי: "קומי ! קומי ! אנחנו מאחרים !!!"

מתוך ערפילי השינה ניסיתי להבין, לאן לעזאזל אני מאחרת בשעה 2 בלילה ?? אבל אז קלטתי את דמותה של ביתי הבכורה והאהובה עלמה, עומדת מעליי בסבר פנים כועס, מטלטלת את גופי הישן עדיין, ומודיעה לי בקול אימים שהשעה שמונה ועשרה (!) ואנחנו כולנו מאחרים….
"איזה יום היום?" שאלתי אותה מבולבלת, אבל הפרצוף החמור שלה והשמש שעמדה כמעט באמצע השמיים הבהירו לי שהיום יום ראשון, וששוב פישלתי, ובגדול.

"שיט שיט שיט"! יריתי לכל עבר בשעה שטסתי מהמיטה בשיער פרוע, והתחלתי לרוץ בין החדרים, להעיר ילדים, להוציא חיות מייללות לגינה, להכין כריכים, לחפש תיקים, ובין לבין לירות פקודות לכל עבר: "קומי!", "תתלבש!", "צחצחי!", "תרד!", "תעלה!", "שים בתיק!", "שימי בחדר!", מי רוצה חביתה?", "שאלתי מי רוצה חביתה ??!!",

וברקע של כל זה, בשעה שאני מנסה לאסוף את כולם לאיזושהיא צורה מתקבלת על הדעת ולצאת כבר, אני קולטת שאני מדברת לעצמי, בתוך הראש שלי, ממש לא יפה: "תראי איך עלמה מאוכזבת ממך", אני מלקה את עצמי מבפנים, "איך, איך פישלת ככה? לאחר בשעה שלמה, ביום השלישי ללימודים? את אמא פשוט נוראית, לא אחראית, חושבת רק על עצמך, עוד פרק ועוד פרק ראית, כמו ילדה בת 16, למה? למה את לא יכולה להיות כמו כל האמהות, עכשיו בגללך הם לא ייכנסו לשיעור, לשיעורים, זהו הלכה להם המערכת, , הם יפתחו פערים בגללך, זה יהרוס להם את כל הביטחון, הרסת הכל".
ובמקביל, עלמה שלי מדברת אליי: "אמא יאללא, יאללא, נו, כבר שמונה וחצי, נו כבר רבע לתשע, אמא אני מאחרת, לא יכניסו אותי, אוף איך רציתי להיות היום מוקדם, מה אני אגיד למורה", ועוד ועוד ועוד,
וכל מילה שלה מבחוץ, מגבירה את הקולות שלי מבפנים,
הקולות שכועסים עליי ושופטים אותי כל כך,
וכבר אני מתנצלת, ומסבירה את עצמי, ומלקה את עצמי, ומבטיחה הבטחות: "מחר נגיע מוקדם, מה מוקדם, לפני השומר נגיע, לא רק מחר, כל השבוע, נעבור לגור בבית ספר וזהו, ככה לא נאחר".
ובשעה 08:45 הצלחנו איכשהו לצאת מהבית, שלושה ילדים ואמא לבושים למחצה, שועטים החוצה בריצה, קושרים שרוכים, סוגרים קופסאות אוכל, חוזרים לקחת דברים שהם שכחו, ומחזיקים זה לזה שקיות תיקים בקבוקים קלמרים בגדים להחלפה ובובה שהיה לנו נורא חשוב להביא, דווקא היום, לגן.

ואני מתחילה לנהוג לבית ספר וכל הראש שלי בום בום בום,
וכולם באוטו כבר עצבניים בום בום בום,
וסוף סוף אני עוצרת ליד בית הספר ואנחנו קולטים שהשיעור השני כבר התחיל גם הוא, ובום בום בום,
אורי כמובן נכנס לכיתה בנונשאלנטיות, הוא מה אכפת לו מתי מגיעים,
אבל עלמה שלי,
מינימי קטן ובלונדיני שלי, עוד נשארת לעמוד לידי,
ומה יהיה ומה אני אגיד,
היא שואלת,
ואני קולטת איך המדרון החלקלק הזה שהתחיל לפני פחות משעה, כבר מחליק את עצמו לדעת,
וכל מילה שלה מקפיצה לי מבפנים אלף מילים משלי,
ובום בום בום………….

ואז פתאום אני איכשהו מצליחה לקלוט בעיני רוחי את כל השעה האחרונה הזו,
לראות אותה כמו ממעוף הציפור,
קולטת איך הרכבת של היום הלא מוצלח בעליל הזה, כבר עומדת לצאת מהתחנה,
איך הנה זה הופך להיות יום שכולנו נהיה עצבניים בו,
וייהרסו לנו דברים ונאסוף חוויות מגעילות,
ורק נרצה שיהיה כבר ערב ולחזור למיטה,
וממש בכח אני מרגישה איך אני עושה בחירה,
בחירה לעצור את הרכבת,
בחירה לעצור את ההתדרדרות ההזויה והכל כך מוכרת הזו,
בחירה להכנס לפרופורציה ולהפסיק לדבר אליי כך,
ולהפסיק לכעוס עליי, מה כבר קרה?? אני חושבת פתאום,
ואני נושמת עמוק,
ואני מסתכלת לה עמוק בעיניים,
ומחליטה פשוט להעביר אליה,
שנייה לפני שהיא מתחילה את יומה,
להעביר אליה את כל הרגש הטוב הזה שהצלחתי פתאום לגייס לטובתי,
ואני אומרת לה, בקול ברור ובוטח
"תקשיבי עלמה. את לגמרי צודקת. זה נורא מבאס מה שקרה. הלוואי ויכולתי לחזור אחורה בזמן ולקום מוקדם יותר, אבל האמת היא, כרגע, שזה המצב. וזה מה שקרה, וזה יכול לקרות לכל אחד, וזה באמת לא כזה סיפור. אז בואי בבקשה, בואי נשים את זה מאחורינו ונתקדם ליום שלנו בחיוך. טוב ממי? יופי, שיהיה לך יום נהדר".
אומרת ומחייכת אליה בביטחון, חיוך צחור של פרסומות, ונושקת לה מהחלון, ומזרזת אותה בעדינות לדרכה, כאילו הכל רגיל, כאילו לא קרה הבוקר הזה מעולם.

וכמובן שהתדר הזה המשיך הלאה איתה,
הלאה לעלמה שחייכה למורה,
הלאה למורה שחייכה אליה בחזרה ואמרה שהיא "לא הפסידה כלום",
הלאה למוכרת שחייכתי אליה אח"כ והיא עשתה לי הנחה,
הלאה אחרי זה למשרד, שם פגשתי אנשים שיצאו ממני מחייכים,
ואחרי כל זה, כשנפגשנו בצהריים, עלמה ואני,
ושאלתי אותה אם היא רוצה אולי לדבר על מה שקרה בבוקר?
היא בכלל לא זכרה מה קרה.

ואני בטוחה שהסליחה הזו,
שסלחתי פתאום לעצמי,
מבפנים,
היא שעשתה את כל ההבדל.
היא שעצרה את הקולות המבקרים והשופטים והאוטומטיים האלו שבתוכי,
היא שנתנה הזדמנות אמיתית ליום, שיתחיל מחדש, וכמו שצריך,
היא שמנעה את השרשרת המוכרת של משגים, והפרות, ואי שקט שמגיע אחרי בוקר שכזה,
ואני מאחלת לי תמיד שאצליח לסלוח לי כך.
קודם כל לי, ואז כבר לכולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *