לשיר את החירות שלי

באחת מכיתות היסודי המוקדמות, היה לנו שיעור מוזיקה, ולפני יום העצמאות הכיתה שלי נבחרה לשיר באחד מהטקסים. זה היה לפני הרבה שנים, אז אל תתפסו אותי בפרטים, מה שאני כן זוכר די בברור זה שבאחד השיעורים כשהתאמנו על השיר, המורה פתאום עצרה את השירה ואמרה: "משהו פה לא נשמע טוב". והמשיכה: "כל הכיתה לשיר חוץ מצבי". "טוב זה לא אתה צבי. עכשיו כל הכיתה לשיר חוץ מאילן. טוב, לא, זה לא אתה אילן. עכשיו כל הכיתה לשיר חוץ מרועי. הו! זה אתה רועי. אתה, אל תשיר יותר. רק תעשה עם השפתיים".
ומאז באמת לא שרתי יותר.
המסר עבר, אני לא שר יפה, השירה שלי מפריעה, לי אין את הזכות לשיר.

ולפני הרבה שנים, נסעתי עם חברי הקרוב והאהוב ירון, מוזיקאי וזמר בחסד עליון, לחמישה ימים באמסטרדם. ובזמן שאנחנו מסתובבים ברחובות, עוברים מקופי-שופ אחד לשני, ירון מתחיל לשיר ככה ברחוב, מתוך שמחה, מתוך כיף: "תצטרף אליי", הוא מציע, ואני עונה: "בכנות, עדיף שלא", תשובה שעד אז תמיד עניתי כשהציעו לי לשיר.
ואז ברגע אחד הוא עצר את השירה שלו, הסתכל בי, שם לי יד על הכתף, ושאל: "למי עדיף שלא?".
"אני לא יודע לשיר", אני עונה לו.
"יש לך קול?" הוא שואל, "אז אני רוצה לשמוע את רועי, שאני אוהב לשמוע כל כך מדבר, גם שר".
וכמו בקסם, ואולי בגלל שירון הוא בכלל מכשף מוזיקלי, הוא חזר לשיר, ואני איתו.
וכך הסתובבנו ברחובות, ופשוט שרנו. המצאנו שירים מפגרים. עשינו קולות מצחיקים. היינו בחופש כמו שאפשר להיות, אולי רק באמסטרדם.
ומאז אני שר, רק כשאני לבד, או עם הילדים. בהזדמנויות בודדות בלבד שרתי מחוץ לבית, וגם זה רק אחרי שקיבלתי הרבה תמיכה ועידוד ובעיקר הרבה אישור חיצוני מחברים טובים לטיבה של השירה שלי.
ואתמול בערב שרתי עם איימי שיר שהמצאתי במיוחד בשבילה. ואחרי ששרתי אותו כמה פעמים, היא אמרה לי: "אבא תצלם את זה". ופתאום צילמתי את זה, ואז ראיתי את הסרטון, ופתאום רציתי לשתף אותו. להראות אותו לכולם. ושלחתי אותו לחברים שלי המוזיקאים: לירון, ויובל, וסתיו, שיתנו לי אישור. שיגידו לי שזה בסדר להעלות אותו.
אבל זה היה יום שישי והם לא ענו, ולא יודע מה עבר עליי, פתאום ובלי לחשוב יותר מדי שמתי אותו באינסטגרם.
ככה בלי אישור מקדים שזה בסדר וזה לא פאדיחה.
וכל רגע שהוא היה באוויר התחילו להגיע המחשבות והכאבים: "אתה עושה מעצמך צחוק, אתה טיפשי, זה מציק, זה מעיק, אנשים יבוזו לך, כל מה שבנית ייהרס. אנשים לא יראו אותך אותו דבר אחריו".
אבל למרות כל המחשבות והרגשות והתחושות – לא מחקתי.
להיפך, הרגשתי את זה, נתתי מקום לכל הכאב שיש שם.
כי פתאום הבנתי שזה לא משנה אם אני שר יפה או לא. אם כדאי להעלות סרטון כזה או לא. אם אנשים יצחקו עליי או לא. אם זה נכון או לא. מה שחשוב לי זה הריפוי שאני נותן למקום הזה שבי.
והרבה פעמים אני חושב שיש לנו פחד להראות את עצמנו. לבטא את עצמנו החוצה. זה יכול להיות לשיר, לרקוד, להתנהל בעסק, לעמוד על במה מול אנשים, או בכלל לשהות במקומות שיש לנו טראומות מהם. ולפעמים רק להגיד מול אדם קרוב את מה שאני באמת מרגיש (להראות את הפגיעות שלי – איזה מוזר שקראו לרגשות ולכנות שלנו "פגיעות"?).
וזה נכון: לרוב יש שם טראומה אחת, או אולי המון, מהן הבנו שזה מפחיד לשיר, לרקוד, להראות את עצמנו, להגיד מה שאנחנו מרגישים. והרבה פעמים אנחנו מנסים למצוא לוגית אם זה נכון או לא. לנסות להבין את ההסתברות של כמה זה מסוכן עבורי. של מה הסיכוי שאני אקבל שוב את אותה המכה? כל הזמן עוסקים בסטטיסטיקה.
רק שהאמת, שזה בכלל לא משנה מה תהיה התוצאה. עצם זה שאנחנו מסכימים להיות במקום הפגוע הזה שוב, ומסכימים להרגיש שם את כל הרגשות והתחושות, את הכאבים, את הזיכרונות, נותנים מקום לטראומה עצמה לעלות, זה הריפוי האמיתי שלנו. זו ״התוצאה״ הכי חשובה. זו הדרך שלנו לצאת מעבדות של "זה נכון" או "לא", של "אני טוב" או "לא",
לחירות של להסכים לי להיות כל מה שאני.
כנות – עכשיו בשיר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *