לקנות בובה – דריה כנף

היום אחה"צ החבר הכי טוב של איימי מהגן, בן הזוג שלה, החצי שלה, הבלונדיני הקטן שהולך אחריה לכל מקום, חגג יומולדת 3.

איימי כמובן מאוד התרגשה מהאירוע, ובמשך כל השבוע תכננה איך נלך ומה יהיה ומה נקנה לו, ואיזו עוגה תהיה ואיך הוא יכבה את הנרות, ושוב ושוב סיפרה זאת לכולנו, לפרטי פרטים.
ביחד איתה ספרנו כולנו את הימים, ואח"כ גם שעות, ובאמת היום בשעה 4 אספתי אותה מהגן, החלפנו לשמלה נקיה, מתחנו את הקוקיות, ונסענו לחנות לקנות מתנה בדרך לאירוע הגדול.
ומייד כשנכנסנו לחנות איימי רצה במהירות, ישר ישר ובלי להתבלבל, למדף הבובות הגדול, בחרה בובה קטנה ששוכבת בתוך אמבטיה, הגישה לי אותה בחיוך גדול, והכריזה: "הנה! בחרתי!".

וזה לא שהיא לא אמרה לי מראש, שהיא רוצה לקנות לו בובה, אבל בלב חשבתי שבטח כשנגיע לחנות, היא תראה את כל המשחקים של הבנים, שהוא כל כך אוהב, ותבחר לו משהו אחר. סמכתי על זה.
אבל עכשיו היינו בחנות והייתה לה בובה ביד, והיא ממש לא נראתה כמו מישהי שמתלבטת.
ולא רק שהיא בחרה בובה, היא גם בחרה בובה ורודה, עם תחתונים נוצצים, בתוך אמבטיה סגולה, ועם כל הפמיניזם המתפרץ בדרך כלל שלי, פשוט לא הייתי מסוגלת להביא לו את זה כמתנה. לראות את ההורים שלו מסתכלים על האמא והבת ההזויות האלו, שבעצם קנו מתנה לילדה, ולא לחתן השמחה! הרי ידעתי בלבי שנגיע, ואיימי תשחק עם הבובה כל האירוע, בטח לא תיתן לאף אחד לגעת בה, בסוף האירוע תתעקש לקחת את הבובה הביתה והכל יהפוך לקטסטרופה…
הבנתי, שעם כל הרצון הטוב והפתיחות, עליי להתערב.

וכדי לא לפגוע לה בשכל הישר וברצון הטבעי, וכדי לא לכפות עליה חלילה אמונות והטיות משלי, החלטתי פשוט לנסות ולכוון אותה בעדינות לכיוון ה"מתאים יותר", ובמילים מתקתקות הצגתי לה את מדף המשאיות:
"תראי איזה יופי! טרקטור! משאית כיבוי אש!" הראיתי לה, וכשהיא לא התרשמה עברתי לפאזל של דינוזאורים, סקטים, בוב ספוג, כדורים וגם מטוס לצביעה.
כמובן שכאדם מודע לעצמו, לא אמרתי לה אפילו פעם אחת שזה מתנה של בנות, אבל באנרגיה בינינו, עשיתי הכל כדי שהיא תבין את זה, בלי מילים.
אבל הילדה, בשלה: הולכת אחריי בחנות, ממשיכה לאחוז בעקשנות בבובה ולמלמל: "אמא! זה המתנה! בואי נלך ליומולדת! בואי!"
אחרי ניסיון נוסף לכוון אותה לכדורגל,
ואחרי שסחטתי ממנה הבטחה שהיא יודעת שזו מתנה ולא לוקחים אותה הביתה, הלכנו לקופות.
שם הוספתי למתנה עוד צעצוע מטופש של בנים, שייראה סימטרי לפחות, ונסענו למסיבה.

וכל הדרך איימי אחזה בהתרגשות בשקית, ואני רק חזיתי שחורות. ידעתי בוודאות שילד הפרא המסוקס לא יאהב את המתנה, אולי אפילו יצחק על איימי, ועם זאת גם הבנתי שהיא תהיה חייבת ללמוד מהטעויות של עצמה.
חייכתי אליה בשפתיי, ובתוך ליבי התפללתי שהאכזבה שלה, מתגובתו, לא תהיה גדולה מדיי.

ואז הגענו.
הוא רץ אליה, היא רצה אליו, ומייד כשנפגשו היא הגישה לו בגאווה את השקית הגדולה, וצעקה בחדווה: "קניתי לך בובה! תפתח! תראה!"
הבלונדיני הקטן, כאילו לא שמע את מילותיה, הביט בה בחיוך ענק, הוריד את עיניו לשקית, והוציא את הקופסא.
ביחד הם התחילו לקרוע את נייר העטיפה, ובתוך חצי דקה נוספת הוא אחז בידו את הקופסא עם הבובה.
אני בינתיים התנצלתי בפני הוריו, שהנציחו את רגע הענקת המתנה בוידאו, והסברתי להם שזה איימי בחרה,
במקביל ניסיתי למקד את מבטם במתנה הנוספת שבחרתי, המתנה של הבנים,
אבל אז קלטתי שבזמן הזה,
מבלי ששמתי לב בכלל,
איימי ובחיר לבה כבר פתחו את הקופסה על כל חלקיה, והיו שקועים עמוק עמוק במשחק: "אבא, אמא ותינוק".
ביחד הם הפשיטו את הבובה, עשו לה "טוש", חפפו לה, ניגבו אותה והניקו אותה, והכל בהתרגשות מטורפת.
כאילו אין עוד ילדים בעולם,
כאילו אין עוד זרם של מבקרים שעומד מאחוריהם עם מתנות עטופות,
כאילו אין סבא וסבתא שבדיוק נכנסו,
כאילו אין אמא של איימי שעומדת לידם ומרגישה כמו מפגרת.

ואיימי, איימי הייתה פשוט מאושרת.
הצליח לה, ובענק.
והאמת היא שחוץ מהסיפור הכיפי והסוף הטוב,
הבנתי היום משהו אחד ממש ממש חשוב:
איימי שלי, איך שהיא, היא כבר מוכנה לחיים. בדיוק כמו שהיא.
לה יש בטחון, וסנטר חזק, והבנה מהותית, ויכולת להקשיב לעצמה וליצור לה מציאות מיטבית.
ואני? אני רק צריכה לא לקלקל לה.

4 תגובות “לקנות בובה – דריה כנף

  1. רוית

    קצת שטחי.
    יכל באותה מידה להיות מריבה, או לעבור בלי תגובה מצד הילד.
    הייתי נזהרת לשים כל כך הרבה זרקורים על ילדה בת שלוש.
    בגיל שלוש לא מוכנים לחיים. הצליח לה עם הבובה. מגניב.
    להקשיב לילדים זה חשוב גם.
    מכאן והלאה הפוסט מעייף וטרחני. ומואר שלא לצורך.

  2. מאשה תור

    הוא עוד לא נכנע להתנייה החברתית. פשוט אוהב לשחק איתה ולזרום לכל כיוון שאליו תקח אותו הדומיננטיות החברתית שלה.

    1. מאשה תור

      בגיל שלוש הבנות בדרך כלל יותר מפותחות חברתית ומילולית מהבנים. ולכן הן דומיננטיות ביחסים עם בני גילן. בהמשך החיים המצב מתהפך. אבל אחרי גיל הפנסיה הגברים מתקפלים שוב והדומיננטיות הנשית מרימה ראש. כך שיש תקווה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *