לכאוב בחנות צעצועים – דריה כנף

יצאתי עכשיו מחנות צעצועים שפתוחה בשבת.
נכנסתי לקנות מתנה לאחיין שלי, והילדים נשארו לחכות לי בחוץ עם רועי.
ובגלל שהייתי לבד הפעם, ולא התעסקתי בילדים שלי, יכולתי לשים לב למה שמתרחש סביבי,
וקלטתי, שבמקום שכולם יחייכו ויצחקו, כמו בפרסומות של המקום, כולם בעצם מרוגזים:
ההורים עמדו שם, כועסים ומיואשים, והילדים שלהם התרוצצו סביבם בוכים, צורחים ומתחננים.
***
והאמת היא שזה עצוב לראות ילד בוכה, בתוך לונה פארק של צעצועים.
ואמא עצובה, שרק רצתה לשמח.
***
ובדרך לקופה חשבתי עליי, על כמה פעמים שנגררתי בעצמי לסיטואציה כזו, ואיך שזה מחטיא את כל המטרה.
וגם חשבתי, שזה לגמרי מובן:
אנחנו קונים להם צעצוע כדי לתת חום ואהבה, אבל מטבע החיים, גם מציבים שם גבולות: "היום רק אחד", או: "רק עד 100 שקל".
וכמה קשה לקטנים האלו, הנמוכים האלו, לעמוד מול כל השפע האינסופי שלפניהם.
כמה קשה להם, באמת קשה, לבחור רק אחד. רק אחת מתוך כל האפשרויות.
כמה זה מפחיד לוותר על כל היתר, ולסמוך, באמת לסמוך שתהיה עוד הזדמנות? שנבוא לפה שוב? כמה קשה להיות קטן בעולם של גדולים ושפע וצבע ועומס של גירויים.
והרי הצעצוע לא באמת מנחם, הוא רק עושה כאילו לכמה דקות, וכולנו יודעים את זה ועדיין תולים בו תקווה.
ואז חשבתי פתאום, שכך בדיוק גם אני מרגישה בחנות בגדים, או בחנות כלי הבית. גם אני רוצה הכל מהכל, אבל לא יכולה.
גם אני מקווה להתנחם, והחור בבטן, ולא סומכת.
גם אני הכל.
***
אז כשיצאתי, וגם ממש עכשיו בשעה שכתבתי, החלטתי, שבפעם הבאה שאתמודד עם סיטואציה דומה, אני לא אגיד להם שככה זה. או ש"זה מה שהחלטנו בבית, זוכרת?".
אני אגיד להם שאני ממש מבינה שזה קשה לבחור. ושגם לי זה ככה. ושיהיו לנו, בעזרת השם, עוד המון הזדמנויות לבוא לפה. ואבטיח ואסתכל בעיניים. ואגיד שאני יודעת שזה כואב עכשיו, ושזה בסדר.
זה בסדר לכאוב גם בתוך חנות צעצועים.
***
לראות אותם – לראות אותנו.

3 תגובות “לכאוב בחנות צעצועים – דריה כנף

  1. אדר בורד

    שלום לך.
    אנחנו לא מכירים ויחד עם זאת אני מעוניין להגיב.
    את מציבה דרך פעולה שנשמעת טובה על פניה. נכון, זה באמת חור כזה שאנחנו מנסים למלא עם צרכנות וזה דומה אצל ילדים ומבוגרים, וכמה טוב לתת מקום לקושי שזה מעלה. יחד עם זאת, אני תוהה למה להכניס ילדים לסיטואציה הזאת מלכתחילה? היכולת שלהם להתמודד עם השפע והגירוי האינסופי קטנה הרבה יותר משלנו. למה להעמיס עליהם?

  2. אוליביה

    מאוד מזדהה איתך. והייתי מוסיפה – שאני אישית הגעתי למסקנה פשוט להימנע כמה שיותר מסיטואציה כזו, כי היא באמת קשה מדיי לכולם, וכמה שאני אגיד שאני מבינה את הקושי שלהם, זה יעזור מאוד אבל הקושי יישאר, זה כמו להיכנס לחנות ממתקים, התשוקה לזה "שיהיה לי עוד ועוד ועוד". זה כמו סוכר. או מלח. או טלוויזיה. זה בשבילי הסטן של חיינו המודרניים. זה מסיט אותי מהעיקר וממהות החיים.

  3. שרון

    בעיניי תפקידנו כמבוגרים הוא לשחרר את הילדים מעול ההחלטה, כדי לאפשר להם להיות ילדים, ובטח ובמיוחד לא להכניס אותם לסיטואציה כזו מבלבלת ומציפה כמו חנות צעצועים קונוונציונאלית של ימיינו. יהיה להם עוד שנים רבות לקבל החלטות כשיהיו בוגרים ובשלים לכך.
    הם יוכלו להעריך הרבה יותר צעצוע שנבחר להם או נכין להם ונביא הביתה, ונאפשר להם להיות עמו לאורך זמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *