אתמול היה לי מצב רוח מחורבן, הרגשתי שאין לי שום דבר לתת לעולם הזה, שכל הגישה של הכנות היא קשקוש אחד גדול, ולא הצלחתי להבין למה שמישהו ירצה להקשיב למשהו מהדברים שאני מדבר עליהם.
ניסיתי לצלם סרטון ולהעלות אותו, אבל העליתי וישר מחקתי: "מי זה האדיוט הזה, שמצליח להגיד כל כך הרבה שטויות בכל כך מעט זמן?", חשבתי לעצמי.
ותוך כדי שהמחשבות מהסוג הזה ממשיכות להתרוצץ לי בראש, אני גם זוכר ששום דבר לא מגיע סתם. ושכל מחשבה שיש בי, גם אם באותו רגע אני לא תמיד מבין את פירושה, היא מגיעה במטרה להיטיב איתי. ולכן ניסיתי להבין: מה תפקידן של המחשבות האלו שמגיעות להן כל כמה זמן? באות לספר לי שאני ריק, שאין בי כלום, שאין לי מה לתת? אבל לא הצלחתי להבין מה תפקידן, חוץ מלעשות לי מצב רוח ממש מחורבן.
ובערב כשחזרתי הביתה, דריה ועלמה יצאו לסרט, ואני נשארתי עם אורי ואיימי, ולא יודע להסביר את זה, אבל הם אהבו אותי ממש. רצו את הקרבה שלי, את המגע שלי, את ההקשבה שלי. רצו להיות איתי, מדבר או שקט, ישן או ער, רק שאני אהיה שם לידם, קרוב. ומשהו באהבה שלהם, פתאום נתן לי את התשובה שחיפשתי כל היום, על מה מטרת המחשבות האלו, שבאות פעם בכמה זמן. המחשבות האלו באות להגיד לי שיש לי זכות להיות בעולם הזה, שיש לי זכות להיות אהוב, שיש לי זכות להיות מאושר, גם אם אין לי ערך. גם אם אין לי מה לתת. גם אם אני אידיוט שמדבר שטויות. שהזכות שלי בעולם הזה, שהאושר שלי פה, לא תלויים במה שיש לי לתת, הם תלויים רק בהסכמה שלי להיות.
והיה איזה רגע שישבנו בגינה: איימי, אורי ואני, והסתכלנו יחד בכוכבים, שניהם שמו את הראש שלהם על הגוף שלי, והרגשתי שאני ממש מצליח ליהנות, בלי שיש לי ערך. סתם מלהיות.
כנות – מחשבות של חופש מערך ואושר כך סתם, בואו גם אתן לבקר אותי.