הבוקר, בתל אביב, רגע אחרי שירדתי מהרכבת, נכנס בי מישהו, בעוצמה, והטלפון שלי נפל מהיד שלי ישר על הרצפה של התחנה. ותוך כדי שאני מתכופף להרים אותו, האיש הזה נעמד מעליי ומתחיל לצעוק: למה אני לא מסתכל, למה אני לא בתשומת לב, למה אני חולם?
ובמקום לריב איתו, ולהגיד לו: "אני? אתה! אתה לא מסתכל! אתה זה שחולם! אתה זה שלא שם לב!", רק חייכתי אליו ואמרתי לו: "אל תדאג, אני בסדר, לא קרה לי כלום".
ופתאום, בשנייה אחת, הוא הפך מכועס לאמפתי: "כן? בטוח?" הוא שאל, "ראית שאין נזק לטלפון?", ואפילו ביקש סליחה.
הרבה פעמים כשאנחנו מרגישים אשמים במשהו: בזוגיות שלנו, בהורות, בקשרים משפחתיים, או עסקיים, ומפחדים שהצד השני יכעס עלינו, או יתאכזב מאיתנו, אנחנו משתמשים בדפוס שנקרא "מאשמה להאשמה". בשביל שלא יאשימו אותנו, אנחנו פשוט מאשימים, תוקפים את הצד השני ובכך מגנים על עצמנו. כדי לא להרגיש אשמים אנחנו מאשימים.
וזה בדיוק מה שקרה הבוקר: הרגשתי וידעתי, שהאיש שנכנס בי מרגיש עכשיו אשם, ובגלל זה הוא תוקף אותי. אז במקום לתקוף אותו בחזרה, ניסיתי לגרום לו להרגיש פחות אשם. להגיד לו שאני בסדר, ושלא קרה כלום.
ובאמת כשעשיתי את זה, והוא הרגיש פחות אשם, הוא לא היה צריך להאשים אותי יותר, כדי להפסיק להרגיש אשם.
ועכשיו, כשהוא לא היה אשם, הוא יכל להיות מי שהוא בטבע שלו, ולהביע אמפתיה (כי הטבע שלנו, של בני האדם, הוא שיהיה לנו אכפת מהאחר, ושנרצה להיות בקרבה).
וזה עובד גם בקשרים קרובים: ברגע שהילד שלנו, בן הזוג שלנו, חבר או בן משפחה, מאשים אותנו כי הוא מרגיש אשם, הרבה פעמים נוכל, במקום להוכיח אותו, להאשים אותו, להתגונן בפניו, לנסות ולגרום לו להרגיש פחות אשם. אם נגרום לו להרגיש פחות אשם, הוא לא יצטרך להגן על עצמו ולהאשים, ויוכל לגלות אמפתיה אמיתית למצבנו.
כנות – מאשמה לאמפתיה