כנות – לתת מקום

כמה ימים לפני שנסענו לתאילנד פגשנו בן של חברים, ובזמן שאני הוא ואורי דיברנו על משהו, זה הזכיר לי קטע מקסים מספר שאני קורא עכשיו, ורצתי לספריית הספרים להביא לו לקרוא את אותו הקטע בספר, שמחזק משהו שהוא אמר. "לא אל תביא", הוא אמר לי, "אני שונא לקרוא, ואני גם אף פעם לא מבין כלום שאני קורא".
"באמת?" שאלתי ואמא שלו צעקה מהמטבח "הוא פשוט דיסלקט, קשה לו לקרוא".
"גם אני דיסלקט", אמרתי לו ולה, "בא לך לנסות רגע לקרוא את זה כשאני לידך, ולספר לי מה אתה מרגיש?", "מרגיש?" הוא שאל ואמא שלו מהמטבח צעקה: "תזרום עם רועי!". "רוצה לזרום איתי?" שאלתי,
"אוקיי", הוא ענה, אז הבאתי את הספר פתחתי אותו בעמוד המתאים ונתתי לו.
הוא התחיל לקרוא ועצר, "כואב לי בחזה", הוא אמר, "תמיד כשאני צריך לקרוא כואב לי בחזה". "מעולה", אמרתי לו, "יש עוד סיטואציות שכואב לך ככה?", והוא עצר שנייה, חשב וענה: "ברור, כשאני מפחד ממשהו". "אוקי", עניתי, "אז ממה אתה מפחד עכשיו?" והוא צחק פתאום, אבל צחוק שיש בו גם עצב. "מפחד מזה שכל פעם מחדש אני מגלה שאני לא קורא מספיק טוב".
"אני כל כך מכיר את התחושה הזו", אמרתי, "אפשר לנסות משהו?", שאלתי, והוא ענה שכן. "כן!", צעקה גם אמא שלו מהמטבח.
"אוקיי. אני רוצה שתנסה לקרוא שוב, בזמן שאתה נותן לכאב הזה בחזה מקום, תנשום אליו, זה בסדר אם בזמן שאתה קורא אני אשים לך יד על החזה?". "כן", הוא הנהן. "ותזכור שאתה לא במבחן, אני גם דיסלקט, אתה חכם בעיניי בכל מקרה". וכך עשינו, הוא קרא שוב בזמן שאני שם לו יד על החזה והוא נושם.
"וואוו", הוא אמר, "כתוב פה בדיוק את מה שאמרתי לך קודם", "בשביל זה נתתי לך לקרוא", עניתי. "אמא!" הוא צעק, "קראתי והבנתי", ואמא שלו באה ונתנה לו חיבוק. וגם לי.
הרבה פעמים נשארת לנו טראומה בגוף מנסיונות עבר כושלים, ואנחנו חושבים שאנחנו לא אוהבים או לא טובים במשהו, בגלל כאב בגוף, שמזכיר לנו את זה.
מתן מקום ואיפשור לרגש להיות, עושים שינוי.
כנות – לתת מקום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *