מעולם לא ראיתי אף אחד מסרטי "מלחמת הכוכבים", אבל עכשיו כשיצא החדש, ובגלל שרוב החברים של אורי הלכו, הזמנתי גם לשנינו כרטיסים, ולא סתם כרטיסים, את אלו של התלת מימד.
רק שברגע שאורי שמע שהולכים לסרט בתלת מימד הוא התבאס: "לא אבא, זה סיוט", הוא אמר לי, "תבטל".
"מה סיוט בזה?" הקשיתי, תוך כדי שאני מתמלא בביקורת: גם קונים לו כרטיסים לסרט, וגם הוא מוצא על מה להתבאס?
"אתה יודע שאלו כרטיסים שעולים יותר?" גם אמרתי בקול קצת תוקפני,
אבל המאסטר זן הזה עונה לי באדישות: "מה אכפת לי כמה הם עולים, תלת מימד זה סיוט".
"טוב זה לא משנה עכשיו, כי בכל מקרה אי אפשר לבטל", אני אומר בלי לדעת אם זה נכון (שהמפונק הקטן יתמודד).
אחר כך אני גם מזכיר את מספר הפעמים הבודדות שאותי לקחו כילד לקולנוע,
אבל אורי לא פראייר.
הוא מכיר טוב מאוד את הנפשות הפועלות בבית הזה, ולכן הוא פשוט מתקשר לדריה, ומבקש שהיא תבטל את התלת מימד ותקנה זוג כרטיסים חדשים, רגילים.
"איזה דור", אני מלמל לעצמי בכעס, "מחפשים את הדיוק בכל דבר",
ואז אני עונה לעצמי: "טוב, זו לגמרי אשמתי, אני חינכתי אותו להיות כזה מפונק".
אבל למזלי דריה כבר הדפיסה את הכרטיסים, מסתבר, ולפי התקנון אי אפשר לבטל כרטיסים מודפסים,
ולמרות שהיא שלחה להם מייל, אי אפשר לדעת אם הם יענו לה עד שיגיע מועד ההקרנה,
ואורי ששומע את זה, אומר לי בקול חלוש ומאוכזב – "טוב, נלך לתלת מימד, שיהיה",
ועכשיו אני כבר עונה לו כמו מאסטר זן: "אמרתי לך שאי אפשר לבטל".
ובזמן שהוא מתארגן לצאת, דריה מתקשרת שוב: "אתה לא מאמין, הם מאשרים לי לבטל!".
"מה לבטל?!" אני עונה לה, "לא. שיתמודד הגיע הזמן שילמד קצת פחות לדייק, וקצת יותר לזרום עם החיים".
ואני כועס, אולי אפילו קצת מאשים אותה: "לא צריך להאכיל אותו עם כפית כל הזמן".
דריה קולטת שאני פוגש שם משהו אצלי, ואנחנו מנתקים, אורי יורד מהחדר ואנחנו יוצאים לקולנוע.
ולמרות הכנות אני לא מספר לו על התפנית, מפחד שהוא ידע שהייתה אופציה לשנות,
ואנחנו מגיעים לסרט קונים פופקורן מקבלים משקפי תלת מימד ואז מתחילים הפרומואים והפרסומות.
מתחילים – וזה סיוט.
אני יושב שם ויש לי בחילה.
ואני מנסה להוריד את המשקפים אבל בלעדיהם הכל מטושטש ולא ברור.
ושוב אני מרכיב אותם, וזה סיוט, וזז, וקופץ, ומתקרב, ועושה לי ממש להקיא:
"איך לא הקשבתי לו??" אני חושב. "למה הייתי שיפוטי כזה? למה לא יכולתי פשוט לשמוע את הצורך של הילד שלי? שנים שאני דיסלקט וסובל מוויסות חושי, תאורה וסאונד תמיד מפריעים לי, אבל מעולם לא דאגתי לעצמי, לא בדקתי אם הדברים מתאימים לי. שנה שלמה ישבתי במשרד עם פלורסנט לבן בוהק שעשה לי כאבי ראש, ועדיין לא הרגשתי שמגיע לי למצוא משרד אחר מתאים יותר, או להזמין חשמלאי. ולמה? כי אני צריך להתמודד. להתרגל. שוכח להתחשב בעצמי. הרי על זה באמת כעסתי עליו, על זה שהוא כל כך קשוב לעצמו. שהוא לא מתבייש להגיד 'זה לא מתאים לי', 'זה לא טוב לי'. מתי אני שואל את עצמי? מתי אני כבר אלמד לראות את הצרכים שלי? להתחשב בי?"
ואני מסיים לחשוב, ואומר לו: "אורי זה נורא, כולי בסבל".
והוא כמו מאסטר זן עונה: "אמרתי לך….."
"אז בוא נלך!!! נקנה כרטיס אחר, רגיל", אני אומר לו,
והוא עונה: "חכה רגע אבא, בוא ניתן לזה צ’אנס. חבר שסובל מתלת מימד אמר לי שיש סרטים כאלו, שאחרי כמה דקות מתרגלים, אז אם עד תחילת הסרט זה לא יפסיק נלך, טוב?"
"אוקיי", אני עונה, מחליט להקשיב לו הפעם.
ובאמת נשארנו, עד תחילת הסרט אני התרגלתי וגם הוא,
והאמת שזה היה כיף, ואחלה סרט לתלת מימד.
וכשיצאנו שנינו הסכמנו שהבחירה הייתה נכונה לנו, ומאז התמכרנו ביחד לסדרת סרטי מלחמת הכוכבים.
וזה היה שיעור חשוב בשבילי:
שיעור, מצד אחד, להזכיר לעצמי שאף אחד לא מפונק, או עצלן, ושאם מישהו לא רוצה משהו, זו לא הזמנה לחנך אותו, לדחוף אותו, לשפוט אותו, לאיים עליו.
אם מישהו לא רוצה משהו זה בגלל שיש שם חלק שלא נעים לו, שאולי לא תואם לצרכים שלו, או ליכולת שלו – הפיזית או הנפשית.
וגם תזכורת שעד שאני לא אלמד לכבד את הצרכים שלי, את היכולת שלי, אני כנראה אמשיך להיות שיפוטי לגבי צרכים ויכולות של הכי קרובים אליי.
ושבכל פעם שעולה בי שיפוטיות, אני מחוייב כלפי עצמי להתבונן בתוכי, פנימה, ולראות מה אני עוד לא מוכן לתת לעצמי?
ומהצד השני זה גם הזכיר לי שהרבה פעמים יש לנו רעיונות על דברים, שלא טובים לנו או לא מתאימים לנו.
ושכהורים, אחד התפקידים שלנו זה להוביל את הילדים שלנו להתנסויות חדשות.
לנסות לבדוק את הגבולות של המחשבות שלהם, לטעום את החיים. לבוא אליהם לא מתוך רעיונות קיימים, אלא מתוך התנסות.
כי בחיים אנחנו עוברים הרבה דברים, ואם ניתן למסקנות, לניסיון העבר שלנו, להיות המורה היחיד של הדרך שלנו, יש סיכוי שנפסיד עולמות נפלאים.
והדרך הזו, שמצד אחד שומעת, מקשיבה, רואה את הצרכים, את היכולת, את הרגישות של הילד,
ומצד שני ממשיכה להציע, לתמוך, לחבר, להוביל לדרך חדשה,
זה אולי אחד הריקודים העדינים והמדהימים שההורות מלמדת אותנו – כלפי הילדים שלנו וגם כלפי עצמנו.
אחרי שכתבתי את הפוסט הזה הקראתי אותו לאורי, חייב אישור פרסום ממנו, וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא גילה שהסתרתי ממנו את העובדה שדריה יכלה לבטל את הכרטיסים:
"אתה קצת שקרן", הוא אמר לי בחיוך, "אבל במקרה הזה לפחות זה יצא לטובה: התגברתי על הפחד לראות סרטים בתלת מימד, אז תודה".
כנות – לראות את הסיטואציות של החיים בתלת מימד.