כנות – לראות אותם, לראות אותנו, לראות את כל השושלת שלנו

סבתא שלי חגגה בשבועות יומולדת 91, ומעבר לזה שזה מרגש, אין ספק שאישה המדהימה הזו, החזקה הזו, גדלה וחונכה על ערכים שונים מהערכים שאנחנו מאמינים בהם כיום: סבתא שלי במשך שנים האמינה כי בני אדם מעדות המזרח ובני אדם מעדות אשכנז, הם לא באמת בדיוק אותו דבר. הם לא באמת שווים. לכן כשאמא שלי, הבת היחידה מתוך ארבעה ילדים, הודיעה לסבא וסבתא שלי שהבחור בו חשקה נפשה הוא מזרחי, הבית של סבא וסבתא שלי עבר רעידת אדמה קשה.
ואני זוכר כילד, את הדרך בה סבתא שלי הייתה מסתכלת על אבא שלי: על איך שהוא מדבר, על איך שהוא מתנהג. היא הייתה מתנשאת עליו, ביקורתית כלפיו, שיפוטית: היא, האירופאית המנומסת והתרבותית, והוא – המזרחי הפשוט, הלא מספיק.
וגם לא מעט פעמים היא אמרה לו את זה, אפילו מולי ומול אחותי: שהוא שונה, שהוא לא מחונך, שהוא לא מנומס ולפעמים אפילו השתמשה במילים הרבה יותר פוגעות.
ואני חושב שאחד הקשיים הכי גדולים של סבתא שלי מול אבא שלי היה עניין האוכל: אבא שלי הוא אדם מלא בתאווה ואהבה, הוא יודע ליהנות מאוכל טעים, הוא אוהב לאכול, להתענג מזה, וכל פעם לדוגמא שהוא היה אוכל במטבח ככה ישר מהסיר, או מנגב את הרוטב של הסלט עם הלחם, או לוקח עוד מנה של דג או בשר, המבטים שהיא הייתה נותנת לו, ההערות, הביקורת, היו מכווצים אותי, מבהילים אותי, ובגלל שגם בי הייתה את התאווה הזו, ובגלל שמבחינה חיצונית הייתי נראה יותר מזרחי מאשכנזי, פחדתי שיחשבו שאני כמוהו. רציתי שסבתא וסבא יחשבו שאני אחר, שאני יותר דומה לאשכנזים מלמזרחים, ואני זוכר כמה פחד היה בי שם סביב האוכל: לקחת עוד חלה, לטבול גם אני בתוך המיץ של הסלט, ממש ליהנות ולהתענג מהאוכל.
ובחיי הבוגרים אני מאוד מתקשה ליהנות מאוכל: אני אוכל מהר ורוצה שזה כבר יסתיים, יש בי המון ביקורת ושיפוטיות על קולות שאנשים משמיעים בזמן שהם אוכלים, ועל אנשים שאוכלים בתאוות יתר, נהנים יותר מדי, מתענגים יותר מדי. וכשנולדו לי ילדים לעולם, חוויתי ממש קשים בנושאים האלו, אני זוכר שבזמן שחברים היו ממש נהנים לראות את הילדים שלהם אוכלים ונהנים מכל ביס, אני הייתי ממש מתכווץ, סובל, וכשהם גדלו והפכו להיות ילדים גדולים, אורי הבן שלי התגלה כמי שנוהג באוכל בדיוק כמו אבא שלי, בדיוק כמו שאני הייתי רוצה לנהוג כשהייתי ילד:
הוא אוכל בתאווה, נהנה מכל ביס, לפעמים מלקק את הידיים ואפילו את הצלחת, משמיע קולות של עונג תוך כדי "אממממממ", עוצם עיניים.ֿֿ
וזה היה תמיד משגע אותי. מטריף אותי. מכעיס אותי.
הייתי רוצה לצעוק לו: "די כבר! מה אתה כל כך מתענג! נהנה מכל ביס! מלקק את הידיים! תירגע, תנשום, תהיה יותר מאופק, מנומס, מתורבת, אסוף".
אבל בגלל שידעתי שזה סרט שלי, שזה כאב שלי, שתקתי. אכלתי את עצמי מבפנים. הייתי מעיר לו, אבל בעקיפין: "נו, אתה מסיים כבר?" "תיזהר לא ללכלך את כל הבית", "תראה איך החולצה שלך נראית", "אולי תאכל בפה סגור?", "כמה רעש אתה עושה כשאתה אוכל", הכל מסביב, כי פחדתי להגיד לו, ולשאר ילדיי, שיש לי פצע סביב הנושא הזה, וגם בתוכי לא ממש ידעתי להגדיר את זה.
והיה איזה יום אחד שדריה קנתה לאורי בורקס, והוא ישב מאחור באוטו והתענג עליו, ואני הסתכלתי עליו במבט הזה שאני מקבל כשהוא אוכל לידי, ופתאום הוא עצר אותי ואמר: "מה? למה אתה מסתכל עליי ככה כל פעם שאני נהנה מאוכל? מה, לא כיף לך לראות שכיף לי? שאני נהנה?".
והמילים האלו שלו חדרו כמו סכינים לתוך הלב שלי.
"זה לא זה", השתרבבו לי מהפה המילים, "אני פשוט מקנא בך".
שקט נהיה באוטו, אורי הסתכל בי במבט מופתע, וגם אני רק התחלתי לקלוט מה אמרתי, ובדרך הביתה סיפרתי לו את הסיפור על אבא שלי, ועל סבתא שלי, ועל איך תמיד הרגשתי שלהתענג על אוכל זה משהו של אנשים פחות טובים, ושלמרות שהמוח שלי כבר הבין שזה שטויות, עדיין זה חי בתוכי.
"אני יודע מה", הוא אמר לי פתאום, הגאון הזה: "אני אלמד אותך איך לחזור להתענג מאוכל. איך ליהנות מכל ביס".
וכך באמת קרה: בפעמים הבאות שאכלתי אחרי זה דברים טעימים, ממש הרשיתי לעצמי לנהוג כמוהו. ללקק את האצבעות, להשמיע קולות, לעצום עיניים, לתת לאוכל ממש לענג לי את הפה, את בלוטות הטעם שלי.
ליהנות שוב מהדבר הנפלא הזה, מטעמים, מאוכל, מהזנה של הגוף והנפש.
הבן שלי לימד אותי את מה שסבתא שלי, בעקיפין, לקחה לי.
ובא לי לסכם את הפוסט הזה בשלושה שלבים לעבודה, ברגע שיש משהו אצל הילדים שלנו שממש מפעיל אותנו, וזה יכול להיות כל דבר: כשהם משתוללים פתאום, או עושים בלאגן, או קולניים מדי, או ממש מבקשים תשומת לב בכוח.
שלב ראשון –
לנסות לזהות על איזה טראומה זה יושב אצלנו, ולמה זה כל כך מפעיל אותנו. על איזה פצע זה יושב במערכת שלנו: בילדות, מול ההורים שלנו, מול המורים, החברים, השיח התרבותי.
שלב שני –
לייצר הפרדה בין הפצע שלנו, הטראומה שלנו, הכאב שלנו, לבין הילד שלנו, שהוא כמו שהוא – זה מדהים. זה מושלם. אין עם זה שום בעיה. הילד שלנו הוא כרגע רק מראה לכאב שלנו, כאב שיש בתוכנו, והדרך הטובה ביותר בעיניי לייצר את ההפרדה הזו, היא דרך הכלי של הכנות. פשוט לשתף את הילד, להגיד לו, לספר לו את הסיפור שלנו, לא משנה כמה הסיפור שלנו קשה. כי אם נעיר לילד או אפילו רק נחשוב עליו מחשבות לא נעימות, על חלק ממנו, בכל מקרה הוא ייצר לעצמו סיפור בראש על למה אבא או אמא כועסים עליו עכשיו, על משהו שהוא עושה. ותאמינו לי, האמת תמיד עדיפה על הסיפורים שהילדים שלנו מפתחים לעצמם בתוך הראש.
שלב שלישי –
תרשו לעצמכם למדוד: לנסות לעשות את הדבר הזה, שאתם כועסים על הילדים שלכם לגביו: תאכלו בתאווה, תשתוללו, אל תסדרו את החדר, קחו יום חופש מהעבודה סתם כי בא לכם, תצעקו, תרקדו, תשירו בקול רם, אל תהיו מנומסים, תנסו את מה שאתם כועסים עליו, כי יכול להיות שזה מה שאתם הכי זקוקים לו. יכול להיות שהרבה מהדברים שאנחנו מתלוננים עליהם, על הילדים שלנו, זה בכלל דברים שאנחנו מקנאים בהם, ורוצים אותם לעצמנו. נקודה למחשבה.
כנות – לראות אותם, לראות אותנו, לראות את כל השושלת שלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *