לפני כמה שנים הבת שלי, עלמה, אמרה לי: "אבא, אם ירשו לי, אז כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות זמרת".
"מי ירשה לך?" שאלתי, והיא ענתה: "אלו שמרשים לנו לעשות את מה שאנחנו אוהבים. אלו שמרשים לנו להיות, למשל, זמרת".
והבנתי בדיוק למה היא חושבת כך:
כי בעולם שלנו קיימת הנחה, איזושהי תחושה, שבשביל לעסוק במשהו, אנחנו צריכים להיות ממש טובים בו. שרק הכי טובים יכולים לעסוק בדבר מסויים.
ואז אנחנו תמיד מסתובבים עם השאלה: האם אני טוב מספיק במה שאני עושה? כי אם לא, אנחנו חושבים שאין לנו זכות לעסוק בו.
ומהי הדרך לצאת מהלופ הזה? ההסכמה להרגיש שאני לא טוב.
הסכמה שלנו לצעוד ולנוע עם הכאב הזה, עם הפחד הזה, שאני לא מספיק טוב.
שם, במפגש הזה, נמצא החופש שלנו לעשות כל מה שליבנו חפץ.
לנוע מתוך תשוקה והנאה ולא לשם התוצאה.
כנות – להסכים להרגיש לא תוב ( דיסלקט 🙂 )