אחד המשפטים שגדלנו עליהם זה: בעל המאה הוא בעל הדעה, כילד שמעתי אותו לא פעם כשרציתי להחליט משהו, וגם כהורה אמרתי אותו המון פעמים לילדים שלי.
מי שיש לו את הכסף,
מי שמשלם, לו יש את הזכות האחרונה לקבוע מה קורה.
ויש משהו מאוד טריקי במשפט הזה: כי אני פוגש בסדנאות שלי, וגם בפגישות אישיות, אנשים שבגלל שהם תלויים כלכלית בהורים שלהם, או בבן זוג שלהם, חלקית או באופן מלא, הם מרגישים שבגלל שהם לא בעלי המאה אין להם זכות מלאה על הבחירות שלהם בחייהם.
והרבה פעמים זה יוצר מצב של ביצה ותרנגולת: כי בגלל שאין לי כסף אני לא מקבל את ההחלטות הנכונות לי, אני לא באמת קשוב לעצמי, אני מקבל החלטות מתוך שיקולים של ריצוי בעל המאה שאיתי. ובגלל שההחלטות שלי הן לא עד הסוף מתוך הקשבה לעצמי, הרבה פעמים אני גם לא מצליח להפסיק להיות תלוי כלכלית. ולפעמים אפילו מרגיש כישלון. לא יכול ואולי אפילו נכנע ומפסיק לנסות. נכנע למצב שבו אני נשלט בבחירות שלי רק בגלל שאני עדיין תלוי כלכלית.
ולפעמים הדרך לצאת החוצה זו ההבנה שאף אחד לא מחליט עלינו. ושאולי הדבר הכי קשוב לדרך שלנו זו הקשבה לעצמנו. ושבעל המאה הוא לא באמת בעל הדיעה על חיינו.
הדרך לצאת מהלופ הזה היא להתחיל להקשיב לעצמנו גם אם אנחנו עדיין תלוים כלכלית. הבחירות שלנו ההקשבה לעצמנו ללב שלנו זו הדרך שלנו לעצמאות כלכלית.