כנות – הפרדה בין הרצון לגדילה והתרחבות

על כסף, לסמוך ושליחות.
במשך שנים סבלתי מהחיבור שהיה בי, בין הכסף שלי לבין הערך שלי.
גדלתי בבית שלא היה בו הרבה כסף, והאנשים המוצלחים בעיניי היו העשירים.
מי שהרוויח יותר היה נראה לי מוצלח יותר, ואני שהאמנתי שאני לא מספיק מוכשר, לא מספיק מיוחד, לא בעל כישורים מיוחדים, הסכמתי כל השנים להסתפק במשכורות נמוכות:
לא ביקשתי העלאות, לא חשבתי שמגיע לי יותר, והאמנתי שזה הסכום שמגיע למישהו שהוא ברמה הבינונית שלי.
וכשיצאתי לעצמאות, ועכשיו אני הייתי צריך להיות זה שבכל הזדמנות קובע את המחיר שלו, חשתי הרבה פעמים כיווץ:
מצד אחד, רצון להרגיש שווה, משמעותי, ומכאן הרצון לבקש סכום גבוה על עבודתי, ולא לוותר על כסף שמגיע לי,
ומצד השני פחד, פחד שככל שהסכום יהיה גבוה יותר, כך הציפייה ממני תהיה גדולה יותר, ומכאן גם אפשרות גדולה יותר להתאכזבות של הלקוח.
וכך החיבור בין ערך לכסף הפך להיות ממש מקל בגלגלים בדרך להתפתחות האישית שלי, עד שלפני כחצי שנה בערך, שאל אותי רז קדם, שעבדתי איתו וישבנו על מחיר הסדנא שלי של שיווק כן, מה הרצון העמוק שלי בדרך? וברגע אחד נפתחו אצלי ארובות העיניים, ודמעות זלגו מהן כשעניתי: "הרצון העמוק שלי זה לאפשר לעוד ועוד אנשים להכיר את הכלים של הכנות, להכיר את הכלים שאיפשרו לי לצאת לחופש הפנימי שלי, שאיפשרו לי את הרשות להסכים ולהביא את עצמי למרחב העסקי".
כשרז שמע אותי הוא שאל: "ואתה באמת רוצה לחסום ממישהו את הידע הזה, כי כרגע אין לו את הכסף לשלם?".
ובאותו רגע לא הבנתי מה באמת אני עונה לו, אבל פשוט אמרתי: "לא. אני לא רוצה למנוע מאף אחד את המתנה הזו".
יומיים אחרי זה רז, ואורטל זיו שגם היא עבדה איתי באותה תקופה, העלו פוסט שהציע מנגנון תשלום חדש לאותה סדנא: בשלב הראשון משריינים מקום בסכום סמלי, ואילו התשלום המלא על היומיים מתבצע רק בסוף הסדנא. ולא רק זה, למרות שהסכום של היומיים ידוע מראש, מי שלא יהיה לו את הסכום המלא יוכל לבחור לשלם בסוף הסדנא, בהתאם ליכולת שלו.
וברגע הראשון שקראתי את הפוסט הרגשתי שעולמי חורב עליי: מה עם הערך שלי? מה עם הכסף שלי? מה עם הביטחון שלי? חשבתי, אבל הפוסט כבר היה באוויר, ולי רק נותר לחכות ולראות מה יהיה.
והסדנא אכן התקיימה כך, אנשים שריינו מקום והגיעו, אבל סכומי הכסף שהם השאירו בסופה היו פשוט מעליבים. אני זוכר שעברתי על הרשימה, אדם אדם, ופשוט כאבתי. הרגשתי שנתתי כל כך הרבה לאנשים מסויימים שם, והם השאירו כל כך מעט. הערך שלי צרח מכאב. החרדה הכלכלית זעקה בי. "אני לא מוכן יותר למנגנון הזה!!!" צרחתי בתוכי,
אבל שנשאלתי האם ננסה אותו שוב, בדיוק כך? עניתי שכן.
בפעם השנייה קיבלתי החלטה שאני לא רוצה לדעת כמה כל אחד שילם, אלא רק את הסכום המלא של כולם יחד, וזה באמת עבד יותר טוב. פחות כאבתי כמה כל אחד שילם, וכך גם פחות הרגשתי את החיבור בין ערך לכסף.
מאז עשיתי כבר שמונה סדנאות בצורה הזו, ובסוף כל סדנא עוד חלק בי נרפא, עד שבסדנא האחרונה אפילו החלטתי שאני לא רוצה לדעת בכלל כמה הרווחתי ממנה.
אבל רק בסדנא האחרונה הבנתי בכלל מה עשיתי במנגנון הזה: לראשונה הבנתי בה, שיצאתי למסע ריפוי פנימי. ריפוי שמפריד בין הערך שלי, המתנה שלי, מה שאני נותן, לבין הכסף, האנרגיה המופלאה הזו שפשוט עוברת בין כולנו.
הבנתי שהכאב שלי היה בעצם תחושת הגדילה שלי: הפחד מכך שהורדתי עוד מחסום בעשייה שלי, הקשר שהיה בי בין ערך לכסף.
החופש שלי ההתמסרות שלי ההסכמה שלי לתת את עצמי במלואי – ריפאו בי משהו.
עשו בי ריפוי עמוק מאוד בעוד קשר מחשבתי שנוצר אצלי, בין שני אנרגיות מדהימות: כסף ונתינה. אנרגיות שכל אחד מהן עומדת בזכות עצמה.
ולכל מי ששואל: כן אני ממליץ על המנגנון הזה. גם כי הוא מאפשר את העברת הידע והמתנות שלנו ולא נותן לכסף לחסום מאף אחד אחר סביבנו לגדול ולהתפתח, וגם כי זה מרפא אותנו.
ואני רוצה להוסיף דבר קטן ואחרון:
אם יש משהו שיש לכם לגביו כיווץ, משהו שיש לכם בו מחסום, הדרך הכי נכונה בעיניי לעבוד איתו היא לעשות הפרדה: הפרדה בין הרצון לגדילה והתרחבות, לדוגמא אצלי – לתת את המתנה שלי לכולם, לבין הפחד שלנו, שזה מסוכן לנו, שזה יכול להזיק לנו, שנישאר בלי משהו בגלל הגדילה (בלי כסף, בלי מקום, בלי הערכה).
הסכמה להיות במצבים הללו, להרגיש גם את ההתרחבות וגם את הצמצום, היא ריפוי לדעתי, לכל המקומות האלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *