כנות – דריה את מושלמת באהבה שלך אליי.

תיק מרפא.
ביום ראשון כשחזרתי הביתה מהעבודה חיכתה לי שקית על השולחן, ועליה פתק: "עוד 6 ימים יום הולדת", וכשפתחתי את השקית היה בה תיק. מאחורי נעמדה, מבלי ששמתי לב, דריה אהובתי, ושאלה: "אוהב? זו מתנה ראשונה ממני".
בתגובה, עלו בי כעס וכאב, אבל ניסיתי להסתיר אותם:
"תיק" עניתי.
והיא אמרה: "כן, כמו שרצית".
השתתקתי, ממשיך לנסות להסתיר, והיא אמרה: "אתה לא אוהב?".
"אוהב", עניתי בחצי פה.
"אז מה?" היא המשיכה, מרגישה גם את מה שלא נאמר,
ואני עניתי:
"שביום שבת אמרתי לך שאריאל הזמין לי תיק ליום הולדת".
"לא זכרתי", היא חייכה,
"לא הקשבת", סיננתי,
"אז אני אחזיר אותו", היא אמרה וניגשה לארוז אותו חזרה,
"זה לא העניין" עניתי זועף,
ואז היא עצרה פתאום, הניחה את ידה הרכה על ידי, ואמרה:
"אתה רוצה להרגיש שלא רואים אותך? שלא אכפת ממך? אני לא אפריע לך להרגיש את זה", נתנה לי נשיקה, והמשיכה לדרכה.
ובשעות שאחרי כן עברתי ייסורי גהנום:
"איזה איש מגעיל אני", התחיל השיפוט להשמיע את עצמו. "אהובתך מכינה לך סדרת מתנות ליום הולדת, ומה שיש לך להגיד זה ביקורת? מה עם תודה? נשיקה? התרגשות? מה הבעיה שלך?", המשכתי לרדת על עצמי,
אבל תוך כדי שטף התוכחה העצמית, עצרתי. נשמתי. והתבוננתי רגע עליי. על רועי.
אני הרי לא איש רע,
ואין בי כוונה לפגוע, בטח לא בדריה שלי.
ופתאום, הכעס הפך לחמלה.
ויכולתי לראות את רועי, גבר – ילד, עוד רגע בן 40, שאפילו כשהוא מקבל מתנה מהאהובה שלו, הוא צריך לספר לעצמו שלא אכפת ממנו. לנסות בכל הכוח לראות איפה הוא לא אהוב.
ועכשיו דמעות מילאו את עיניי: אני מפחד להיות אהוב. עדיין, בגילי.
ותוך שנייה יכולתי להרגיש בגוף את הפחד. הפחד להאמין שאכפת ממני. שאוהבים אותי. הפחד להתמסר לביטחון הזה.
ועם הפחד והכאב, הגיעו גם הזיכרונות.
זיכרונות בהם סמכתי על אהבה. סמכתי שאוהבים אותי. שאכפת ממני.
זיכרונות בהם התאכזבתי. נפגעתי.
זיכרונות בהם גיליתי שאסור לי לסמוך.
שתמיד תמיד כדאי למצוא פגם באהבה, בכדי להרגיש בטוח.
שלא תתמסר אליה, להיות שוב בחיקה, ואז תופתע כשתגיע האכזבה.
והמפגש עם הכאב, הזכיר לי שאני בתקופה של התרחבות,
בתקופה בה אני מסכים לעבור במעגל הכאב שלי,
בתקופה בה אני מוכן לפגוש שוב את הצלקות אשר בליבי,
וללמד אותן אחרת.
ללמד שמותר לי להיות אהוב.
בטח מצד האישה המדהימה שלצידי.
לראות שאולי אני כבר לא זקוק למצוא פגם באהבה, בשביל להרגיש בטוח.
שאולי אני בטוח, כי אני איתי.
כי האהבה שם, כל הזמן בליבי.
אז חזרתי לשולחן, הורדתי מהתיק החדש את הפתק, מילאתי אותו בדברים שלי,
ואולי בפעם הראשונה בחיים, הצלחתי להיות מאושר ממתנה שקיבלתי.
להיות מאושר, לרגע בלי פגם.
ודריה עמדה שם, מאסטרית של אהבה, נהנית לראות אותי. אז חיבקתי אותה, נישקתי אותה, ורק מילה אחת יצאה לי מהפה: "תודה".
אושר ואהבה כבר כאן, זה אנחנו שלא מרשים לעצמנו להרגיש את זה, מהפחד להתאכזב שוב.
כנות – דריה את מושלמת באהבה שלך אליי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *